השופטת לאה גליקסמן
:
1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב - יפו מיום 24.3.2013 (השופטת קרן כהן; עב 32889-10-12, עב 32931-10-12), בה דחה בית הדין את בקשת המבקשת למתן פסק דין חלקי.
2.
הרקע לבקשה:
2.1. בבית הדין האזורי מתבררת תביעתה של המבקשת לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה וסיומה במשיבה. בהחלטה מיום 28.2.2013 אוחדה תביעת המבקשת עם התביעה שהגיש בן זוגה נגד המשיבה, אשר אף הוא הועסק בה.
2.2. בתיק הוגשו בקשות שונות בעניין מתן עדות מוקדמת של המבקשת ובן זוגה בשל גילם (למעלה מ-80) ולאור טענות בדבר מצבם הבריאותי. בהמשך להחלטות שונות בעניין זה ולאחר שבתיק התקיים באופן חלקי הליך עדות מוקדמת של בן זוגה של המבקשת, בהחלטה מיום 5.2.2013 קבע הרשם תומר סילורה, בין היתר, כי מאחר שלא הוגש אישור רפואי המעיד על מצבם הרפואי של המבקשת ובן זוגה ומאחר שבהליך של עדות מוקדמת יש משום פגיעה בזכויות דיוניות, האיזון הראוי הוא כי התיק יועבר
"לפסים רגילים תוך זירוז שמיעת דיון ההוכחות"
.
2.3. דיוני ההוכחות קבועים לימים 29.5.2013 ו- 13.6.2013.
2.4. המבקשת הגישה בקשה למתן פסק דין חלקי. בבקשתה טענה המבקשת כי על אף שבתחילה המשיבה הכחישה את זכאות המבקשת לפיצויי פיטורים, הרי שבהמשך כתב ההגנה הודתה המשיבה בזכאות המבקשת לחלק מפיצויי הפיטורים המגיעים לה (למשל בסעיפים 47.2, 53.5-53.3, 53.10 לכתב ההגנה); המשיבה גם הודתה במסכת העובדתית המקימה למבקשת זכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים; המשיבה הודתה כי המבקשת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 75,414 ש"ח לכל היותר, וכי המשיבה רשאית לקזז את ימי החופשה אשר שולמו למבקשת ביתר בסך של 3,900.50 ש"ח; באשר לתקופת העבודה המשיבה הודתה כי המבקשת החלה לעבוד ביום 1.4.1989 ויחסי העבודה הסתיימו ביום 31.7.2011, כלומר יחסי העבודה נמשכו 268 חודשים. לא ברור מדוע למרות זאת בסעיף אחר המשיבה חישבה את פיצויי הפיטורים לפי 256 חודשים בלבד; המבקשת טענה כי מגיעים לה פיצויי פיטורים מעבר לסכומים בהם מודה המשיבה, וכי תקופת העבודה נמשכה מעבר לתקופה בה מודה המשיבה; לאור האמור, בין הצדדים אין מחלוקת כי המבקשת זכאית לפיצוי בסך 268/12*3,535, ובקיזוז 3,900.50, סכום המשוערך למועד הגשת הבקשה בסך 77,896 ש"ח.
2.5. המשיבה טענה בתגובה לבקשה למתן פסק דין חלקי, כי הבקשה אינה עונה על תנאי תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת לאור קיומה של טענת קיזוז אשר עשויה להשפיע על הסכומים הנתבעים, אף אם ייקבע כי המבקשת זכאית לסכום כלשהו. המבקשת הזכירה רק את טענת הקיזוז בגין ימי חופשה בסך 3,900.50 ש"ח. אולם, המבקשת הסתירה כי כתב ההגנה כולל טענות נוספות של קיזוז בגין חדר שהוקצה למבקשת ובן זוגה בסך של 2,318,400 ש"ח, ובגין שכר ששולם למבקשת ביתר בסך 3,036 ש"ח; המשיבה הוסיפה כי די בטענת הקיזוז כדי לדחות את הבקשה, אולם המשיבה גם לא הודתה בכתב ההגנה בזכאות המבקשת לפיצויי פיטורים, והתחשיב שפורט בכתב ההגנה נערך לצורכי פשרה; תנאי הכרחי למתן פסק דין חלקי לפי תקנה 191 לתקנות הוא "שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות או השאלות העומדות להכרעה". תנאי זה אינו מתקיים במקרה הנדון. לאור טענת הקיזוז, שסכומה גבוה מסכום התביעה כולו, אשר תתברר רק לאחר קיום הוכחות בתיק, לא ניתן לטעון כי אין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים; לאור שמיעת התיק במתכונת מזורזת, אף בהיעדר טענת הקיזוז לא היה מקום להיעתר לבקשה.
2.6. בתשובה לתגובת המשיבה, טענה המבקשת כי המשיבה מעלה בתגובתה טענות לשוניות שונות, אולם המשיבה הודתה בכתב ההגנה כי המבקשת זכאית לפיצויי פיטורים, למרות שהעלתה טענות קיזוז אחדות. כמו כן, גם לשיטת המשיבה יחסי העבודה הסתיימו עקב מצבה הבריאותי של המבקשת, כך שגם אלמלא הודתה מפורשות בזכאות המבקשת לפיצויי פיטורים, הרי שלאור סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים המשיבה אינה יכולה לטעון שזכאות המבקשת לפיצויי פיטורים שנויה במחלוקת; אמנם, בין הצדדים יש מחלוקת לגבי תקופת העבודה וגובה פיצוי הפיטורים. אולם, לגבי סכום מסוים מפיצויי הפיטורים אין מחלוקת; טענות הקיזוז בדבר שעות עבודה ששולמו ביתר ושווי שימוש בחדר שהועמד לרשות המבקשת, נולדו לצורך הדיון בתובענה, הועלו לראשונה בכתב ההגנה, היינו זמן רב לאחר סיום עבודת המבקשת, והן אינן עומדות בדרישות הפסיקה לעניין סעיפים 20(ב2) ו-25(ב) לחוק הגנת השכר.
2.7. בהחלטה מיום 24.3.2013 דחה בית הדין האזורי את הבקשה למתן פסק דין חלקי, מהטעם שקיימת מחלוקת לגבי סכום פיצויי הפיטורים לו זכאית המבקשת, וכן מאחר שקיים צורך בבירור עובדתי של טענות קיזוז שהועלו על ידי המשיבה העשוי להשליך על הסעד שייפסק לזכות המבקשת, אם ייפסק; נקבע כי עיון בבקשה (סעיף 7) ובתשובה לתגובה (סעיף 3) מעלה כי המבקשת מודה שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי סכום פיצויי הפיטורים לו היא זכאית. בבקשה נטען כי תחשיב המשיבה מבוסס על 256 חודשי עבודה בעוד שלטענת המבקשת יש לבצע תחשיב המבוסס על 268 חודשי עבודה. נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים ומבלי שנשמעו ראיות לעניין זה לא ניתן ליתן פסק דין חלקי; אמנם מסעיף 53 לכתב ההגנה ניתן ללמוד על הודאה בזכאות המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים בשל נסיבות סיום ההעסקה (למרות שהסכום שנוי במחלוקת בין הצדדים). עם זאת, יש לדון אף בטענות הקיזוז שהועלו בכתב ההגנה בגין זכויות שהוענקו למבקשת לכאורה לפנים משורת הדין. טענות הקיזוז הן בסכומים העולים על סכום פיצויי הפיטורים, מחייבות בירור עובדתי ויש בהן כדי להשליך על הסעד שייפסק.
החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפני.
3. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי המבקשת מודה בחילוקי דעות ביחס לסכום פיצויי הפיטורים. לשם בחינת האפשרות ליתן פסק דין חלקי, יש לברור מכתבי הטענות את הרכיבים לגביהם אין מחלוקת בין הצדדים. אין מניעה ואין טעם שלא ליתן פסק דין חלקי בנוגע לרכיבים שאינם שנויים במחלוקת, והזכאות מעבר לכך תיבחן במסגרת ההליך העיקרי. אמנם, הצדדים חלוקים לגבי תקופת . העבודה ושיעור פיצויי הפיטורים להם זכאית המבקשת. אולם, ביחס לחלק מפיצויי הפיטורים אין מחלוקת בין הצדדים; באשר לטענות הקיזוז, לעניין פסק הדין החלקי המבקשת לא חלקה על טענת הקיזוז באשר לימי החופשה בסך 3,900.50 ש"ח, שנסמכה על נתון שהופיע בתלושי השכר. לעומת זאת, את שתי טענות הקיזוז האחרות (באשר לשעות העבודה ששילמה המבקשת ביתר, ובאשר לשווי שימוש בחדר שהועמד לרשות המבקשת ובן זוגה) אין להביא בחשבון לעניין הבקשה למתן פסק דין חלקי. סעיפי החוק בגדרם נכנסות טענות הקיזוז של המשיבה הם סעיפים 20(ב2) ו-25(ב) לחוק הגנת השכר, אשר עוסקים בחובות שהיו קיימים קודם סיום יחסי עובד ומעביד. אולם, שני החובות האמורים, שלטענת המשיבה מצדיקים קיזוז, לא היו קיימים קודם סיום יחסי עובד ומעביד. המשיבה למעשה הודתה שהסכומים האמורים הפכו ל"חוב" רק בעקבות קבלת דרישת תשלום מהמבקשת, חודשים לאחר סיום יחסי העבודה, ולא ייתכן שטענת קיזוז זו תכרסם בזכות לפיצויי פיטורים המתגבשת במועד סיום יחסי העבודה. שגה בית הדין שהעלאת טענת קיזוז באופן רטרואקטיבי מהווה "חוב" כמשמעו בחוק הגנת השכר. אף אם יש בטענת הקיזוז כדי להקים למשיבה עילת תביעה נפרדת, אין בכך למנוע מתן פסק דין חלקי לתשלום פיצויי הפיטורים.
4. במקביל להגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה להתיר צירוף ראייה. המסמך שצירופו התבקש הוא טופס 161 (הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד) שמילאה המשיבה ביחס למבקשת. המבקשת טענה כי הטופס התקבל במסגרת הליך גילוי מסמכים, כאשר המסמכים הועברו למבקשת באיחור, ולכן לא היה סיפק בידי המבקשת לעתור לצירופה של הראייה בבית הדין האזורי. לגופו של עניין, טופס 161 שמילאה המשיבה לצורך העברתו לרשויות המס מוכיח כי בתום יחסי העבודה המשיבה ראתה את המבקשת כמי שזכאית לפיצויי פיטורים, שכן במסמך זה יש הודאה של המשיבה בזכאות המבקשת לפיצויי פיטורים.
5. לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה.
6. הסמכות למתן פסק דין חלקי מוסדרת בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ב-1981, הקובעת כדלקמן:
"בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט
שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור."
(ההדגשה הוספה).
בית המשפט מוסמך לתת פסק דין חלקי במצב דברים בו
"מקצת המשפט הגיע לשלב כזה שאין צידוק להשהות לגביו את מתן פסק הדין עד אשר יהא בידי השופט לפסוק במחלוקת כולה"
[י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) עמ' 525]. בדרך כלל מדובר במקרים שבהם הנתבע מודה בחלק מהתובענה [רע"א 7725/02
גיל מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, נז(1) 379; ראו גם: עא 3199/05
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' צבי פרידנברג, (26.1.2006); ע"א 9097/03
רוסו נ' הקרן הקיימת לישראל, (16.2.2006)].
7. במקרה הנדון, במסגרת כתב ההגנה העלה המשיב טענות קיזוז שונות. בהתאם לפסיקה, טענת קיזוז היא טענת הגנה מהותית [ע"ע (ארצי) 52/07
מובילי מים 1994 בע"מ - יוסף פיסל, (25.4.07); רע"א 11736/05
בנימין צאירי נ' רחל שרעבי, ניתן ביום 6.4.06; ע"א 4506/91
צבי אהרוני נ' א.ש.ת. כספים בע"מ, ניתן ביום 7.7.94; עא 544/81
מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518)]. לפיכך, השאלה האם הלכה למעשה המבקשת תהיה זכאית לפיצויי פיטורים תלויה גם בהחלטה בעניין טענות הקיזוז, וטענות אלה הן טענות שצריכות להתברר במהלך הדיון.