1. לפניי בקשה למתן רשות הערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת הדס יהלום; ס"ע 2076-06-10) מיום 20.6.2012, בה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה נגדה על הסף.
2. המשיב הגיש לבית הדין האזורי תביעה כנגד המבקשת, שעניינה זכויות סוציאליות שונות שלטענתו מגיעות לו בגין תקופת עבודתו אצל המבקשת, וסיומה. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בה טענה כי המשיב חתם על כתב ויתור המונע ממנו להגיש את התביעה דנן, וכן העלתה טענת מעשה בית דין, היעדר סמכות מקומית, התיישנות ופורום לא נאות.
3. בהחלטתו מושא בקשה זו קבע בית הדין האזורי את העובדות הבאות:
"א. התובע הועסק מחודש אפריל 1998 ועד יוני 2002 על ידי הנתבעת. העבודה בוצעה בישראל ובמהלכה נסע התובע לארה"ב לתקופות זמן שונות.
ב. בתקופה יולי 2002 ועד אוגוסט 2009, עבד התובע בארה"ב. קיימת מחלוקת בין הצדדים האם בתקופה זו היה עובד של חברה בשם "שוורץ ניו-יורק" או שמא הועסק באותה תקופה גם על ידי הנתבעת.
ג. בתקופה יולי 2002 עד אוגוסט 2007 שולם לתובע שכר עבודה בדולרים, בארה"ב, על ידי שוורץ ניו יורק. בנוסף, שולם לו תשלום חודשי כנגד תלושי שכר מאת הנתבעת בישראל.
הצדדים במחלוקת באשר לגובה הסכום ששולם על ידי הנתבעת בישראל, האם זה שבתלוש או 5000 דולר, כטענת התובע.
ד. בקיץ 2009 התגלתה מעילה בכספי החברה בארה"ב. בעקבות כך הוגשו נגד התובע תביעות בארה"ב וכן בישראל - תביעות שעניינן תפיסת נכסים.
בעקבות משא ומתן שנוהל בין התובע לנתבעת, בניו יורק, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה לפיו התחייב התובע להעביר לשוורץ ניו יורק ולנתבעת, נכסי נדל"ן שלו בישראל ובארה"ב.
ה. ההסכם נחתם ביום 2.11.09, הוגש לאישור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ואושר בפסק דין ביום 8.3.10.
ו. במסגרת הסכם הפשרה, חתם התובע על כתב ויתור וסילוק כלפי שוורץ ניו יורק."
4. בית הדין האזורי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, לאחר שפירט נימוקיו לכך באשר לכל עילה שנטענה, כדלקמן:
א. באשר לכתב הוויתור קבע בית הדין, כי הסכם הפשרה בין הצדדים אינו מזכיר ולו ברמז את קיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהם. בהתאם לחוק, על מנת שיינתן תוקף לכתב ויתור וסילוק בנוגע לתשלום פיצויי פיטורים, עליו להיערך בהתאם לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, ובנוגע לזכויות הנובעות מעבודה בכלל, על כתב הוויתור לציין במפורש מהן הזכויות המגיעות לעובד ועל אילו מהן הוא מוותר. בכתב הוויתור דנן אין כל אזכור לוויתור על זכויות הנובעות מיחסי עובד ומעביד, וגם בהסכם הפשרה אליו מפנה כתב הוויתור, אין כאמור כל אזכור והתייחסות לכך. לפיכך קבע בית הדין האזורי, כי לא ניתן לראות בכתב הוויתור כוויתור תקף על זכויות המשיב בשלב מקדמי זה בטרם נשמעו ראיות, אולם אין בכך כדי לקבוע מסמרות בשאלת המשמעות שיש לייחס לכתב הוויתור על פי חוקי מדינת ישראל או על פי חוקי מדינת ניו יורק, בהתחשב בין השאר בכך שבהתאם לחוות דעת שהוגשה מטעם המבקשת, כתב הוויתור חל גם על הנובע מיחסי עובד ומעביד בהתאם לדין במדינת ניו יורק.
ב. באשר לטענת ההתיישנות קבע בית הדין, כי חרף טענתה של המבקשת כי העסיקה את המשיב רק עד לשנת 2002, הרי שבשלב זה הובהר כי במקביל לשכר ששולם למשיב על ידי שוורץ ניו יורק, שולם לו גם שכר חודשי בישראל באמצעות תלוש שכר שהנפיקה לו המבקשת מדי חודש. עוד הפנה בית הדין האזורי לעובדה שבהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי טענה המבקשת כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין המשיב עד לשנת 2009. לפיכך קבע בית הדין, כי לא ניתן בשלב זה לקבוע מהו מועד סיום העסקתו של המשיב אצל המבקשת, ומשכך לא ניתן לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
ג. באשר לטענות המבקשת בעניין פורום לא נאות קבע בית הדין, כי בהתאם לפסיקה, המבחן המרכזי לבחינת טענה זו הוא מבחן מירב הזיקות. במקרה זה, קבע בית הדין כי מדובר בזיקות מעורבות, שחלקן נוגעות למדינת ניו יורק, כגון: מקום ביצוע העבודה, מקום מגורי המשיב ומקום תשלום חלק מהשכר; אולם חלק בלתי מבוטל מהזיקות נוגע לישראל, כך למשל: תשלום חלק מהשכר, פיקוח וניהול על המשיב מטעם המבקשת, ניהול הליכים משפטיים נגד המשיב, ועוד. באשר לציפיות הצדדים קבע בית הדין כי לא הוצג בפניו הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, כך שלא ניתן לדעת מה היו ציפיות הצדדים בראשית קיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהם, כי המבקשת ניהלה הליך משפטי נגד המשיב בישראל, כי הסכם הפשרה כאמור אינו מזכיר ולו במילה את קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וכי המשיב בחר להגיש את תביעתו דנן בישראל. מכאן הסיק בית הדין האזורי כי לא הוכח כי ציפיית הצדדים היתה לנהל את ההליך דווקא בניו יורק. עוד קבע בית הדין, כי בשאלת מאזן הנוחות לא העלתה המבקשת כל טענה לפיה ניהול ההליך בישראל יגרום לה אי נוחות המצדיקה העברת ההליך לניו יורק. נוכח כל האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הפורום המתאים לניהול ההליך הוא במדינת ניו יורק.
ד. בשאלת הדין החל קבע בית הדין האזורי, כי אמנם לפי הסכם הפשרה, הדין שיחול על הצדדים הוא הדין במדינת ניו יורק, אולם משכאמור יחסי העובד ומעביד בין הצדדים לא אוזכרו כלל בהסכם הפשרה, הרי ששאלה זו טעונה בירור עובדתי, ולא ניתן להכריע בה בשלב מקדמי זה של הבקשה לדחייה על הסף.
5. בבקשת רשות הערעור התמקדה המבקשת בעיקר בקביעות בית הדין קמא ביחס לשאלת הפורום הנאות, וביחס לתוקף כתב הוויתור. ביחס לשאלת הפורום הנאות טענה המבקשת, כי בית הדין קמא התעלם מהנטען בעניין מאזן הנוחות בתצהירו של מר אורי שוורץ שצירפה לבקשתה, שם נטען בפירוש כי אם תתברר תביעת המשיב לגופה בישראל, תיאלץ המבקשת לזמן עדים רבים מארה"ב. בעניין מירב הזיקות טענה, כי בית הדין התעלם מקיומם של הליכים משפטיים בין הצדדים בארה"ב, כי התביעה שהגישה המבקשת בישראל הוגשה דווקא כאן מפני שעסקה בעיקול נכסיו של המשיב בישראל, כי המו"מ כולו בין הצדדים התנהל בארה"ב, כי כל המעשים שבגינם פוטר המשיב בוצעו בארה"ב, ועוד. באשר לציפיות הצדדים טענה המבקשת, כי עצם הגשת התביעה על ידי המשיב בחוסר תום לב בישראל אינה יכולה לשמש שיקול לניהול ההליך בישראל בניגוד להסכמת הצדדים, וכי אין בכך שהסכם הפשרה אינו מאזכר את קיומם של יחסי עובד ומעביד כדי לשלול את תחולתו גם על הנובע מיחסים אלה, שכן כל המכלול העובדתי של יחסי הצדדים היה במסגרת של יחסי העובד ומעביד שהתקיימו ביניהם. באשר לכתב הוויתור טענה המבקשת כי בפני בית הדין קמא הונחו די ראיות כדי לקבוע כבר בשלב זה כי מדובר בהסכם שריר ותקף.
6. לאחר שנתתי דעתי לבקשה ולחומר התיק, אני מחליט לדחותה. בהתאם להלכה הפסוקה, נוהגים בתי הדין לעבודה זהירות יתרה בעניין של סילוק על הסף. הכלל הוא כי למעט מקרים חריגים, יעדיף בית הדין את בירור התובענה לגופה (ראו, למשל, עב"ל 530/07
ורה עבדאללה - המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (ניתן ביום 10.12.2008); דב"ע נב/ 217-3
מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' - הבנק הבינלאומי ואח', פד"ע כ"ז 3, 14; ע"א 693/83
שמעון שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ'(2) 668, 671). לא מצאתי כי המקרה שלפניי מהווה מקרה חריג המצדיק סטייה מכלל זה. בית הדין האזורי סקר בהחלטתו את הפסיקה בעניין בחינת טענת פורום לא נאות, והדגיש כי נטל ההוכחה בטענה זו יוטל על הטוען לה. משכך, נטל ההוכחה כי בית הדין בישראל מהווה פורום בלתי נאות בתביעתו של המשיב, הוטל על המבקשת. בית הדין סקר בפירוט את השיקולים לכאן ולכאן, והגיע לכלל מסקנה כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה לעניין זה. באשר לטענת המבקשת לפיה בית הדין קמא התעלם מטענותיה בעניין מאזן הנוחות ייאמר, כי אף אם נשמט מעיניו של בית הדין האזורי הנטען בתצהירו של מר שוורץ, לפיו אם יוחלט כי ההליך יתנהל בישראל יהיה על המבקשת לזמן עדים רבים מארה"ב, אין בכך כדי להצדיק התערבותנו בהחלטתו. החלטת בית הדין האזורי התבססה על מגוון שיקולים אחרים, כמפורט לעיל, ובראש ובראשונה מבחן מירב הזיקות, שבית הדין האזורי מצא כי הוא אינו מצביע דווקא על כך שמירב הזיקות הן לארה"ב. נוכח האמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, שניתנה על סמך הראיות הלכאוריות שמצא בשלב מקדמי זה של הבקשה לסילוק התביעה על הסף. מן הראוי, כי השאלות העולות בבקשת המבקשת ייבחנו לגופן בהמשך ההליך. כך גם באשר להחלטת בית הדין האזורי ביחס לכתב הוויתור, לפיה סבר בית הדין האזורי כי יש לשמוע את הראיות כסדרן, במיוחד נוכח פסיקתנו בעניין הנסיבות שבהן יינתן תוקף לכתבי ויתור וסילוק כגון דא.
לאור האמור, לא מצאתי כי ישנה הצדקה למתן רשות הערעור.