החלטה בתיק בפ"מ 8882-01-13

1. בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

2. הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 26/1/13 בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקשת - חברה לשיווק מוצרים בארץ, למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע אחד מנהגי החברה.

3. עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג נהג ברכב בהיותו שיכור, ומכיוון שגם ב"כ המבקשת הסכים לקיומן של ראיות לכאורה הריני קובע כי ישנן ראיות לכאורה.

4. עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)  

1.      הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.      מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

לעניין זה אציין כי פ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י, שם נקבע:

"המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

וכן ב"ש 919/08 (תע-ים) הוט טלקום נ' מ"י, שם נקבע:

"כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות, יכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בוחר לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו".

5. אין ספק שמאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב.

6. שקלתי היטב את טיעוניה של ב"כ המבקשת, ברור שהרכב נמסר לידי הנהג ע" המבקשת, אולם ב"כ המבקשת טוענת ונסמכת בטיעוניה על הצהרה והסכם שימוש רכב חברה שנחתמו על ידי הנהג וטוענת בכך כי המבקשת עשתה ככל שביכולתה כדי למנוע את העבירה שכן לא רק החתימה את הנהג, אלא עורכת מידי כמה חודשים ריענון נהלים לנהגיה.

7. לאחר שעיינתי במסמכים איני מקבל טענה זו, אין ספק שהרף של "כל שביכולתו" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת העורר. 

8. אציין כי מעיון בהצהרה ובהסכם שימוש רכב חברה עולה כי נחתמו בדצמבר 2007, למותר לציין כי אנו נמצאים בשנת 2013 (להצהרה אין כלל תאריך של שנה אך נדמה כי תאריכה זהה לתאריך הסכם שימוש שהוא מ-11/12/079). כמו כן ההצהרה עוסקת ברכב שמספרו 5503260 ואין זה מספר הרכב שבו נהג הנהג בזמן העבירה שמספרו 8500563. נתונים אלו מדברים בעד עצמם.

9. כן עולה מעיון במסמכים כי אלו נועדו בראש ובראשונה ומעל הכל לכסות את החברה עצמה בכל נזק שיגרם לרכב או כתוצאה משימוש ברכב לחברה עצמה, ולמעשה האזכור היחיד לעבירות תנועה הינו רק משתמע מסעיף 3 בהצהרה שבו הוא מצהיר כי הוא מתחייב לנהוג ברכב על פי כל דין והוראות החברה כפי שימסרו לו מעת לעת על ידי החברה.