א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' שוחט) מיום 22.4.13 בתיק ענ"א 28637-11-12, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת 1 (להלן המבקשת) על החלטת בית משפט לנוער בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה ר' בן חנוך) מיום 11.11.12 בתנ"ז 31892-12-09. בית המשפט לנוער הורה על המרת צו השגחה בצו משמורת לפי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן חוק הנוער), כך שמשמורת הקטינה תועבר לפקידת הסעד (המשיבה 1) אשר תקבע את מקום חסותה; זאת תוך מתן הוראות לאבחון פסיכולוגי לקטינה והערכה פסיכיאטרית להוריה (המבקשת והמשיב 2).
רקע
ב. הקטינה, ילידת 23.3.05, מצויה בעין הסערה של הליך גירושין ממושך, המלווה בהאשמות הדדיות, שתחילתו עוד בהיותה בת שלושה חודשים. המבקשת היא אמה של הקטינה, אשר מאז גירושיה מהמשיב 2 נישאה בשנית, ונולדו לה שני ילדים מנישואים אלה.
ג. ביום 24.2.10 הוכרזה הקטינה כ"נזקקת" בהסכמת הוריה והאפוטרופוס לדין שמונה לה, והועמדה - בהיותה בבית אמה - תחת השגחתה של פקידת הסעד לפי סעיף 3(3) לחוק הנוער, ניתנו הוראות לשילובה יחד עם הוריה בטיפול רגשי במסגרת היחידה החיצונית של מרכז החירום בתל-אביב.
ד. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 22.4.13, בחודש ספטמבר 2012 התקבל דיווח לפיו הקטינה מוכה על-ידי המבקשת. הקטינה אישרה את הדבר בחקירתה על-ידי חוקרת ילדים, אולם נקבע כי לא ניתן להעריך את מהימנותה. על רקע הדיווח האמור, עתר המשיב 2 (ביום 29.10.12) לבית המשפט לנוער בבקשה לשלב את הקטינה במסגרת חוץ ביתית, כך שזו תועבר לפנימייה. אל בקשה זו הצטרפו האפוטרופוס לדין ופקידת הסעד, שציינה כי מסגרת זו הייתה לדרך הטיפול המומלצת מבחינת שירותי הרווחה לאורך השנים, אולם בשל הסכמת המשיב 2 לצו ההשגחה הסכימו לצו זה. כמסתבר, הדבר לא עלה יפה.
ה. בדיון מיום 8.11.12 נשמעו טיעוני הצדדים בפני בית משפט לנוער. בהחלטתו (מפי סגנית הנשיאה ר' בן חנוך) מיום 11.11.12 הורה בית המשפט כאמור על המרת צו ההשגחה בצו משמורת לפי סעיף 3(4) לחוק הנוער, כך שפקידת הסעד "תקבע את מקום חסותה של הקטינה. קלט חירום או פנימייה ההולמת את צרכיה". עוד נקבע, כי הקטינה והוריה ישתפו פעולה באבחון פסיכולוגי ובמתן טיפול רגשי לקטינה, וכן תיעשה הערכה פסיכיאטרית להורים. הוטעם, כי לאחר עיון בחומר שהוגש ושמיעת הצדדים, וביניהם גם הקטינה, נוכח בית המשפט לנוער שמצבה של הקטינה "מדאיג ביותר", וכי "טובת הקטינה מחייבת שינוי דרכי טיפול באופן מיידי. יש צורך דחוף ליצירת מקום בטוח עבורה אשר יבודד אותה מהכאוס עמו היא מתמודדת. הקטינה זקוקה באופן דחוף למקום תומך, מכיל ומרגיע. מקום שקט בו היא לא תיחשף למאבקי הכוחות הבלתי פוסקים בין המשיבים ובו תוכל לקבל את הטיפולים המתאימים אשר יעניקו לה כלים טובים יותר להתמודד עם קונסטלציית החיים המורכבת עמה היא מתמודדת ותמשיך להתמודד". צוין, כי לחשיפתה של הקטינה לסכסוך הגירושין של הוריה השפעות הרסניות על מצבה הרגשי ועל התפתחותה התקינה, וכי היא סובלת ממצוקה רגשית, חרדתית וזקוקה לטיפול. כן צוין, כי לאחרונה חלה הסלמה בסכסוך בין ההורים, וכי ההידרדרות במצבה של הקטינה הוכיחה שצו ההשגחה כדרך טיפול אינו מתאים, ואינו משקף את טובת הקטינה עליה אמון בית המשפט. בית המשפט לנוער ציין, כי אין זה מתפקידו לבחון את אמיתות הטענות בדבר אלימות המבקשת, אולם "די שהועלה חשש לטענות, שעל גוף הקטינה סימני אלימות בכדי שיתחזק החשש לשלום הקטינה המצדיק הוצאה חוץ ביתית", וממילא די בנסיבות הסכסוך של ההורים כדי להצדיק את הוצאתה של הקטינה למסגרת חוץ ביתית "עוטפת ורגועה".
ו. על החלטה זו עירערה המבקשת ביום 15.11.12 לבית המשפט המחוזי, בלא שחלקה על קביעותיו העובדתיות של בית משפט לנוער באשר למצב הנפשי הרגיש בו נמצאת הקטינה ומציאות חייה הלא פשוטה. נטען, כי שגה בית המשפט לנוער משנתן משקל בהחלטתו לטענות לא מבוססות בדבר אלימות מצד המבקשת כלפי הקטינה, וכי לא ניתן להסיק שבטחון הקטינה ייפגע במשמורת המבקשת ללא בחינת אמיתות הטענות. כן נטען, כי אין די בסכסוך הקיים בין ההורים לבדו להצדיק את הוצאת הקטינה למסגרת חוץ ביתית. עוד נטען, כי בית המשפט לנוער נחפז במתן החלטתו טרם קיבל לידיו את האבחון וההערכה הפסיכיאטרית עליהם הורה, ובלי ששקל חלופות מתונות יותר כגון פנימיית יום.
ז. לקראת הדיון בערעור (ביום 6.3.13), ובהתאם להחלטת בית המשפט לנוער מיום 11.11.12, הונח על שולחנו של בית המשפט המחוזי האבחון הפסיכולוגי שנערך לקטינה, ובו חוות דעת (מיום 26.1.13) שהמליצה באורח חד משמעי על מעבר למסגרת חוץ ביתית חמה ותומכת, תוך הפניה לטיפול והדרכה לקטינה ולהוריה; נוכח המלצה זו, מוקדו טיעוני בא כוח המבקשת בחלופה מתונה יותר בדמות פנימיית יום; בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת חוות דעת פסיכולוגית משלימה, שבגדרה תיבחן השאלה האם מסגרת של פנימיית יום תענה על צרכיה של הקטינה ותתאם את טובתה, והאם עדיפה היא על מסגרת חוץ ביתית הכוללת לינה. כן הוסכם, כי המשיבה 1 תגיש לבית המשפט דף הסבר בדבר מסגרת פנימיית היום.
ח. לקראת דיון ההמשך בערעור (ביום 10.4.13), הונחו על שולחנו של בית המשפט המחוזי חוות דעת פסיכולוגית משלימה, עדכון באשר לפנימיית יום, וכן הודעה מטעם המבקשת שעניינה איתור פנימיית יום באשדוד שהסכימה לקבל את הקטינה; חוות הדעת הפסיכולוגית המשלימה המליצה על מציאת מסגרת פנימייתית מלאה. כן צוין, כי מסגרת של פנימיית יום אינה מתאימה לקטינה ולא תשרת את צרכיה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ט. ביום 22.4.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט) את הערעור בציינו, כי החלטת בית המשפט לנוער התקבלה לאחר שמיעת הצדדים באריכות, קבלת דיווחים תקופתיים עדכניים מגורמים טיפוליים שונים והתרשמותו מהקטינה ורצונותיה באופן בלתי אמצעי, כך שבעת מתן ההחלטה הייתה פרושה בפניו התמונה בכללותה. צוין, כי קביעותיו של בית המשפט לנוער בדבר מצבה הקשה של הקטינה, לא נסתרו, ונסמכו על ראיות מוצקות; ואף שההלכה הפסוקה מורה לנהוג במתינות בכל הנוגע לדרכי הטיפול במצבים מסוג אלה, ממכלול הנתונים עולה כי אין בפתרון של פנימיית יום לשרת את טובת הקטינה. נאמר, כי בית המשפט נכון לקבל את עמדת המבקשת שאין הקטינה חשופה לסיכון נפשי בביתה; אולם, הקטינה חשופה לסיכון מסוג אחר, רגשי, והשמתה בפנימיית יום לא תאיין סיכון זה - זאת כאשר תשוב מדי ערב ובסופי שבוע לבית המבקשת, שם תיחשף להתנהלות שהביאה אותה למצב החרדתי ולמצוקה הרגשית ממנה היא סובלת. עוד הוטעם, כי "משאין מחלוקת, כי יש ליתן לקטינה מסגרת עוטפת, מכילה ותומכת המנתקת אותה ממערבולות הסכסוך ההורי המאיימות להטביע אותה - הפתרון הטוב והמטיב עמה, וטובתה עיקר, הוא הוצאתה למסגרת חוץ ביתית מלאה", וכי מצבה הרגשי הקשה של הקטינה אינו מאפשר את העמדתה במרכזו של ניסוי בדמות פנימיית יום, תוך ציפיה שההורים ישנו את אופן התנהלותם בקרבת הקטינה.
הבקשה
י. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית (ביום 11.8.13, לאחר החלטת הרשמת בנמלך מבית משפט זה מיום 8.8.13 לעניין הארכת מועד), בה נטען, כי בית המשפט לנוער שגה משאימץ את חוות הדעת של גורמי הרווחה ללא כל נימוק, בלי לאפשר את חקירתה של פקידת הסעד, או מתן חוות דעת שניה, באופן הפוגע בזכות הטיעון של המבקשת. כן נטען, כי אין בסמכותו של בית משפט לנוער ליתן צו לשנה במסגרת הוראות חוק הנוער, אלא ללא יותר מאשר שלושה חודשים. עוד נטען, כי שגה בית המשפט לנוער משלא התייחס בהחלטתו לדו"ח המסוכנות ולדו"ח הרפואי שהוגשו מטעם המבקשת, בהם צוין כי המבקשת אינה מסוכנת לקטינה. נטען, כי יש לתת את הדעת בעת החלטה לאמור בדו"ח מכון חרוב (מאת פרופ' ר' בנבנישתי וגב' ע' שמעוני), המציג תמונה קשה באשר לילדים המועברים לסידור חוץ ביתי. עוד טענה המבקשת, כי עורך דינה כשל בייצוגה בפני בית המשפט לנוער.
הכרעה
יא. אין חולק כי הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם נוגעת בנימי הנפש ויש לנהוג בה משנה זהירות. עם זאת במקרה דנן, לאחר העיון בבקשה ובחומר המצורף לה, לא ראיתי מקום לשנות מהחלטותיהם של בית המשפט לנוער ובית המשפט המחוזי, אשר בפניהם נפרסה התמונה המלאה של המקרה, והם נתנו לה דעתם בפרטות. גם אם נניח לטובת המבקשת כי בנושא רגיש זה אין לעמוד באופן "רגיל" על אמות המידה של ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 8103/12 פלונית נגד המחלקה לשירותים חברתיים ביישוב פלוני, פסקה 8 (2012)), עסקינן במקרה מובהק שבו עשו שני בתי המשפט הקודמים מלאכה יסודית, ואין מקום לשוב ולהידרש לעת הזאת למסקנותיהם; שני בתי המשפט עיינו בכלל החומרים שהוגשו מטעם הצדדים, כולל חומר רלבנטי שקדם להכרזה על הקטינה כ"נזקקת", שמעו את טיעוני הצדדים בהרחבה בנפש חפצה, ובית המשפט לנוער אף התרשם מן הקטינה ורצונותיה באופן בלתי אמצעי. לאלה התוספו חוות דעתם של הגורמים המטפלים, וביניהם פקידת הסעד, האפוטרופוס לדין והפסיכולוגית (שערכה - כאמור - שתי חוות דעת בעניין), שהמליצו על העברת הקטינה למסגרת פנימייתית סגורה, וסברו כי הקטינה מתאימה בנסיבותיה לפנימיית יום. לפיכך, חוששני כי אין לקבל את עמדת המבקשת, וזאת נוכח מצבה הרגשי של הקטינה, שתואר בהרחבה בהחלטותיהם של שני בתי המשפט (ראו פסקאות ה' ו-ט' לעיל), עליו לא חלקה המבקשת, ואשר גובה מחיר יקר מבריאותה, ומטה את הכף - לעת הזאת - להכרעה כי טובת הקטינה היא בהעברתה למסגרת פנימייתית סגורה; שהרי "נקודת המוצא והסיום היא כי 'אין טוב לילד מאשר להיות עם הורתו יולדתו, אם רק אין בכך סכנה לשלומו ולבריאות גופו ונפשו'" (בג"ץ 252/75 פלונית נ' שר הסעד, פ"ד ל(1) 51, 56 (1975)). הזכות של הורה להחזיק ולגדל את ילדו היא זכות מכוח חוק הטבע ומכוח הדין (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"א-1961). אך זכות זו כפופה לטובת הילד, עיקרון שהוא עמוד האש לאורו הולכים כל הגורמים העוסקים בהגנה על שלומם ורווחתם הפיסית והנפשית של קטינים" (בע"מ 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער, פסקה 22 לחוות דעתו של השופט י' עמית (4.7.13) (להלן עניין פלונית)). טובת הילד היא ראשית והיא אחרית, ואותה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, ולא רק הוא - אלא כל המטפלים ומחוי הדעה.
יב. ויודגש, כעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי כי "לא הלוגיסטיקה תכריע אלא ההתאמה", בבחינת פנימיית היום שהוצעה על-ידי המבקשת. אכן, במצבה הרגשי הקשה של הקטינה לא יהא זה אחראי כל עיקר לאפשר את העמדתה בניסוי בדמות פנימיית יום, שהרי "'זמן ילד' הוא זמן יקר מפז, ודברים שניתן היה לתקן אתמול כבר לא יוכלו לתקון מחר" (עניין פלונית, פסקה 23). יוזכר, כי עניין לנו בקטינה בת שמונה שקרוב למועד לידתה החל סכסוך הגירושין המתמשך בין הוריה, כך שלא ידעה מנוחה רגשית בחייה, ולאחרונה אף הסלים הסכסוך באופן הדורש התערבות של ממש.
יג. באשר לטענת המבקשת כי לבית המשפט לנוער אין סמכות ליתן צו לשנה, אלא ללא יותר מאשר שלושה חודשים, חוששני כי היא נתפסה לכלל טעות בהבנת האמור בסעיף 14 לחוק הנוער (שעניינו בשינוי החלטות), אותו איזכרה בהקשר זה (סעיף 13 לחוק הנוער מורה כי "החלטה של בית המשפט, לפי חוק זה לא תינתן לתקופה העולה על שלוש שנים; אולם רשאי בית המשפט להאריך תקפה מדי פעם לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים", ואין ספק שהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים עולות בקנה אחד עם הוראות חוק הנוער).
יד. כן לא מצאתי לקבל את טענות המבקשת במישור הראייתי, המועלות זה לראשונה לאחר הכרעתם של בית המשפט לנוער ובית המשפט המחוזי, באשר לשלילת האפשרות להביא ראיות ולחקור את פקידת הסעד. המבקשת היתה מיוצגת בהליכים שקדמו לבקשה זו, והיה ראוי כי טענותיה - ככל שיש בהן ממש - יועלו בפני בתי המשפט הקודמים. כשלעצמי לא מצאתי שטענות אלו תואמות את אופיו של ההליך, כפי שצוין בעניין פלונית (פסקה 18):
"בפרקטיקה, בתי המשפט לנוער מאשרים לבעלי הדין לחקור את פקיד הסעד, אך ברי כי היקף החקירה ואופיה נגזרים מכך שפקיד הסעד נתפס כידו הארוכה של בית המשפט, וככזה, אין לראותו כעד במובן הרגיל של המילה ולא כצד מעוניין ובעל אינטרס במובן הרגיל של המילה (לדעה אחרת, לפיה אין לאפשר חקירה של פקיד הסעד על תצהירו, ראו ע' בלום "מעמדם המשפטי של פקידי סעד"הפרקליט כז 237, 238 (תשל"א))...