לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן) ברמ"ש 17992-10-10 שניתן ביום 18.5.2011, במסגרתו נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (סגנית הנשיאה ט' סיון) (להלן: השופטת) בתמ"ש 97580/97 שניתנה ביום 23.8.2010.
רקע עובדתי והליכים קודמים
1. המבקשת והמשיב הינם בני זוג לשעבר, אשר ניהלו בבית המשפט לענייני משפחה מספר תביעות רכושיות החל משנת 1997 ואשר לימים אף התגרשו. ביום 20.2.2003 ניתן על ידי השופטת פסק דין בעניינים של הצדדים, במסגרתו ניתן, בין היתר, צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים (להלן: הדירה), ונקבע כי על המבקשת לפנות את הדירה אשר תימכר, כאשר באי כוח הצדדים ימונו ככונסי נכסים על הדירה. ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, וגם בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נדחתה על ידי בית משפט זה. חרף זאת, המבקשת לא פינתה את הדירה ובכך עיכבה את מכירתה על ידי כונסי הנכסים. לבסוף, בשנת 2004 פונתה המבקשת מן הדירה באמצעות צווי פינוי אשר הוצאו על ידי ראש ההוצאה לפועל לבקשת המשיב. ביום 11.10.2007 החליטה השופטת למנות במקום באי כוח הצדדים עו"ד ניטראלי שאינו מייצג את הצדדים על מנת שישלים את הליכי המכר. ואכן, עו"ד אבנר זינגר מונה לשם כך, אלא שזמן קצר לאחר מכן, ביום 3.1.2008, דן בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית העיקולים שרבצו על הדירה אשר מנעו את מכירתה, החליט על ביטול מינויו של עו"ד זיגנר וקבע כי באי כוח הצדדים ימשיכו לשמש ככונסי נכסים למכירת הדירה. בהמשך לכך, ביום 11.2.2008 הורה בית המשפט לענייני משפחה לכונסים כיצד לפעול לקידום מכירת הדירה. ביום 8.12.2008 במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת הורה בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט), בהסכמת הצדדים, על מינוי באת כוח המבקשת דאז, עו"ד עליזה לוין, ככונסת יחידה לצורך הכנת הדירה למכירה על פי המתווה שנקבע בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 11.2.2008. עוד נקבע כי ביום 9.12.2009 תחדל הכונסת מלפעול לעשיית הפעולות שפורטו בהחלטה והדירה תועמד למכירה, יהא אשר יהא מצבה באותה עת. בהמשך לכך הגישה הכונסת בקשה להאריך את מינויה ככונסת יחידה, אולם לאחר מכן הגישה בקשה לשחרורה מייצוג המבקשת ומתפקידה ככונסת. ביום 8.3.2010 הורתה השופטת על שחרור הכונסת מתפקידה וקבעה כי המבקשת תוכל להציע בתוך עשרה ימים כונס חלופי מטעמה. ביום 21.3.2010 נענתה השופטת לבקשת המבקשת למתן ארכה וקבעה כי היא תוכל להציע כונס חלופי מטעמה עד ליום 14.4.2010. בקשה נוספת של המבקשת מיום 8.4.2010 להאריך את המועד להצעת כונס מטעמה נדחתה. ביום 17.5.2010 הודיע לבית המשפט לענייני משפחה בא כוח המבקשת דאז, עו"ד אליהו שגב, כי הוא קיבל על עצמו את ייצוגה וכי בכוונתו להגיש בקשה למינויו ככונס נוסף לשם ביצוע פירוק השיתוף בדירה. ביום 19.6.2010 הוגשה בקשתו בנדון, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 23.8.2010 דחתה השופטת את בקשת המבקשת למינוי בא כוחה החדש ככונס לאחר קבלת תגובת המשיב. בהחלטה נקבע כדלהלן:
"הליך הכינוס מתמשך משנת 2003 (מועד מתן פסק הדין), עם התערבות בית המשפט המחוזי, עד למינויו של עוה"ד ר. רובין (בא כוח המשיב - י.ד.) ככונס יחיד, לצורך השלמת ההליכים, וללא שיתוף פעולה מטעם הצדדים עצמם.
משהגיע ההליך ל'תחנתו הסופית' לא מצאתי למנות כונס נוסף לבקשת המבקשת".
החלטת בית המשפט המחוזי
2. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה ובית המשפט המחוזי קבע כי היא תידון כערעור. כמו כן, צויין כי ממועד מתן ההחלטה ביום 23.8.2010 אירעו התרחשויות שונות בהליך, כמפורט להלן: ביום 23.8.2010 נערכה התמחרות בגין הדירה, בעקבותיה נכרת הסכם למכירתה בין הכונס, עו"ד רמי רובין, לבין המציעים; המבקשת הגישה בקשה לפסילת השופטת, וביום 11.12.2010 נדחתה הבקשה, בין היתר, מהטעם כי מטרת הגשתה הייתה לעכב ולטרפד את סיומו של הליך הכינוס אשר מתנהל מזה שבע שנים; זמן קצר לאחר מכן קיבל הכונס הצעה נוספת לרכישת הדירה ממציעה אחרת בתמורה לסך של 1.4 מיליון ש"ח, והודעה בעניין נמסרה לבית המשפט ביום 12.12.2010; ביום 28.12.2010 קיבל בית המשפט לענייני משפחה באופן חלקי את בקשת המבקשת לעכב את ההליכים בפניו עד להכרעה בערעור על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה, בקובעו כי למעט הליכי הכינוס יעוכבו ההליכים אשר לפניו; ביום 13.1.2011 התקיימה בבית המשפט לענייני משפחה התמחרות נוספת לרכישת הדירה, אשר לאחריה ובשל התנגדות המבקשת למכירתה, הוחלט כי המבקשת תעביר לידי הכונס סך של 5,000 ש"ח בגין פרסום מחדש של הדירה והצעתה למכירה; ביום 7.3.2011 נדחה ערעור המבקשת על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה מלדון בהליך המתנהל בין הצדדים; ביום 29.3.2011 אישרה השופטת את מכירת הדירה למציעה האחרת. זאת, מאחר שגם לאחר פרסום הדירה למכירה בשנית לא נמצא קונה המוכן לשלם עבורה סך של למעלה מ-1.4 מיליון ש"ח. בהחלטה צויין כי משלב זה אין לצדדים עצמם עוד מעמד בהליך המכירה, וכי ביצוע המכירה, התשלום בגין הדירה ורישומה ייעשו על ידי הכונס אשר עשה מלאכתו נאמנה למעלה משבע שנים.
3. לאחר שפירט את טיעוני הצדדים קבע בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הוא סבור כי לבעל דין מוקנית הזכות לכך שבית המשפט ימנה בהכרח את בא כוחו ככונס נכסים מטעמו לביצוע פירוק שיתוף. נקבע כי משכונס הנכסים משמש כשלוחו של בית המשפט וכידו הארוכה, הרי שלבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע את זהותו של הגורם שישמש ככונס והוא ימנה את מי שהוא מאמין כי חזקה עליו שיבצע את תפקידו באובייקטיביות, בנאמנות וביעילות, תוך השאת האינטרסים של כלל הנוגעים בדבר. כמו כן, נקבע כי ההחלטה שניתנה בתמ"ש (משפחה ת"א) 13104/01 א.מ נ' ר.מ (לא פורסם, 31.12.2001) (להלן: תמ"ש 13104/01) עליה הסתמכה המבקשת, דווקא שוללת את עמדתה וכי היא ציטטה את ההחלטה באופן חלקי ולא ראוי. עוד נקבע כי במקרה דנן אין להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא למנות את בא כוח המבקשת ככונס נכסים מטעמה. צויין כי חלפו למעלה משמונה שנים מאז ניתן צו פירוק השיתוף בדירה, כי לבית המשפט לענייני משפחה הוגשו עשרות, ואולי אף מאות, בקשות ותגובות בעניין פירוק השיתוף וניתנו על ידו בעניין זה כמאה החלטות. כמו כן, ניתנו גם החלטותיהן של ערכאות הערעור שנדרשו לדון בהליך פירוק השיתוף. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה צדק בית המשפט לענייני משפחה כאשר נתן אמון מלא בהתנהלותו של בא כוח המשיב ככונס נכסים וכאשר לא הורה בחודש אוגוסט 2010, כאשר הליך פירוק השיתוף נמצא בשלביו הסופיים, על מינויו של בא כוח המבקשת דאז ככונס נכסים נוסף, וזאת למעלה משבע שנים וחצי לאחר שניתן הצו לפירוק השיתוף, לאחר כחצי שנה במהלכה פעל בא כוח המשיב ככונס נכסים יחיד. בנוסף, נקבע כי מפתיעה טענת המבקשת כי בהחלטה מיום 13.2.2011 נפתח הליך הכינוס מחדש. זאת, בשל העובדה כי לאחר הפרסום הנוסף של הדירה, שהתבצע לבקשת המבקשת, לא הוצעו הצעות חדשות לקניית הדירה והשופטת אישרה את מכירתה למציעה האחרת. בית המשפט המחוזי קבע כי במצב דברים זה בוודאי שלא ניתן לומר כי הליך פירוק השיתוף בדירה נמצא בראשיתו, אלא לקראת סיומו.
4. נוכח כל האמור לעיל נדחה הערעור ונקבע כי המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
טיעוני המבקשת
5. לטענת המבקשת, בהחלטת בית המשפט המחוזי לא צויין כי לפי החלטת השופט שוחט ניתנה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות להאריך את תוקף מינויה של באת כוח המבקשת דאז ככונס נכסים. זאת, לאחר שבא כוח המשיב הפנה את בית המשפט לענייני משפחה להחלטת השופט שוחט באופן מגמתי ומטעה. עוד טוענת המבקשת כי באת כוחה דאז התפטרה מייצוגה לאחר שהתייאשה מלייצג את ענייניה ובשעה שבא כוח המשיב סיכל וטרפד את הליך הכינוס.
6. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי בקשת בא כוח המבקשת דאז להתמנות ככונס נכסים הוגשה ביום 19.6.2010, בעוד שלמעשה הוגשו שתי בקשות בנדון עוד בימים 26.5.2010 ו-10.6.2010. לטענת המבקשת, עד למתן החלטת בית המשפט לענייני משפחה ביום 23.8.2010 הוגשו על ידה בקשות חוזרות ונשנות למתן החלטה, כאשר בא כוח המשיב נמנע מלהגיב לבקשתה במועד ובית המשפט נמנע מליתן החלטה לגוף הבקשה והעניק לבא כוח המשיב ארכה חריגה להגשת תגובתו, בעוד הוא יודע כי האחרון ממשיך לפעול למכירת הדירה.
7. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא ציין כי היא ערערה על החלטותיה של השופטת בעניין הבקשות לפסילתה בע"א 6734/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 17.11.2010) ובע"א 9572/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם,6.3.2011), וכי ע"א 6734/10 התקבל באופן חלקי.
8. לטענת המבקשת, בנסיבות בהן מונה אחד מבאי הכוח של הצדדים ככונס נכסים לניהול נכס שבבעלות משותפת של שני צדדים ניצים, הרי שדחיית בקשת הצד הלא מיוצג בהליך הכינוס כי גם בא כוחו ימונה לכונס אינה שוויונית ומנוגדת לחוקי היסוד. זאת, מקל וחומר כאשר בא הכוח אשר מונה ככונס פעל במשך שנים למניעת הליך הכינוס והוכח כי אין ליתן בו אמון. בנוסף, המבקשת טוענת כי תמ"ש 13104/01 תומך בטענותיה בעניין החשיבות במינוי בא כוחה ככונס נכסים נוסף וכי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בקשתה למנות את בא כוחה ככונס התייחסה לשלב האחרון של הליך הפירוק, שכן שלב פרסום ומכירת הדירה טרם החל במועד בו הוגשה הבקשה.
9. כמו כן, טוענת המבקשת כי יש ליתן לה רשות ערעור מהטעמים הבאים: נגרם לה עוול בדחיית בקשתה למינוי בא כוחה ככונס נכסים נוסף; הסוגיה שמתעוררת במקרה דנן, אשר טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה, הינה בעלת השלכות חוקתיות מובהקות; וקיימת חשיבות משפטית לשאלה האם בית המשפט יכול להשהות את מתן החלטתו בבקשה מסויימת ולאחר מכן להתבסס על חלוף הזמן כנימוק לדחייתה.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ובהחלטת בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיב. לפי ההלכה הפסוקה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)]. סבורני כי אין זה המקרה בבקשה שלפני. כל טענותיה של המבקשת הינן טענות פרטניות הקשורות לנסיבות המקרה הקונקרטי ואין להן כל השלכה או חשיבות משפטית או ציבורית.
11. למעלה מן הצורך יצויין כי המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי לא ציין בהחלטתו כי לפי החלטת השופט שוחט ניתנה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות להאריך את תוקף מינוי באת כוחה ככונסת נכסים. אולם, המבקשת עצמה לא ציינה כי השופט שוחט אף קבע במפורש כי ככל שתוגש בקשה בנדון לבית המשפט לענייני משפחה, הוא "יכריע בה על פי שיקול דעתו והכרעתו זו תהיה סופית ומוחלטת ולא ניתנת לערעור". כמו כן, עיון בבקשת באת כוח המבקשת דאז לשחרור מייצוג מלמד כי הסיבה העיקרית להגשתה הייתה התנהגותה של המבקשת, אשר גרמה לה "לחוש מאוימת מהלקוחה ועל כן לא מתאפשר המשך הייצוג והמינוי ככונסת", ולא עקב התנהלותו של בא כוח המשיב כפי שנטען.
בנוסף, בא כוח המבקשת דאז אכן הגיש בקשה להתמנות ככונס נכסים ביום 26.5.2010, אולם המבקשת לא ציינה כי ביום 29.5.2010 קבעה השופטת כי בקשה למינוי צריכה להיות מלווה בתצהיר ומנומקת. על כן רק ביום 10.6.2010 הגישה המבקשת בקשה נוספת מלווה בתצהיר ובנימוקים, וביום 11.6.2010 קבעה השופטת כי בא כוח המשיב יגיב לבקשה בתוך חמישה ימים. לאחר מכן, בעקבות בקשת המבקשת למתן החלטה בבקשה קבעה השופטת ביום 19.7.2010 כי בא כוח המשיב יגיש את תגובתו עד יום 1.9.2010. למרות זאת, ביום 11.8.2010 הגישה המבקשת בקשה נוספת למתן החלטה. בו ביום קבעה השופטת כי ככל הנראה החלטתה הקודמת לא הגיעה לידיעת באי כוח הצדדים, ולפיכך הורתה כי בקשות המבקשת והחלטותיה יישלחו לבא כוח המשיב, אשר יגיש את תגובתו עד יום 1.9.2010. בפועל הגיש בא כוח המשיב את תגובתו עוד ביום 18.8.2010. איני סבור כי השתלשלות העניינים האמורה גרמה למבקשת עוול כלשהו ונראה כי העיכוב בקבלת תגובת המשיב נבעה מתקלה שאינה בשליטתו. מעבר לכך, הארכת המועד להגשת תגובתו לא הייתה חריגה כטענת המבקשת, ובית המשפט שעה באופן דומה גם לבקשתה להארכת מועד להצעת כונס חלופי. מכל מקום, בהחלטות דיוניות של קביעת מועדים ודרכי הדיון מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב ובית המשפט שלערעור יטה שלא להתערב בהן [ראו: ע"א 96/74 רון נ' חזן, פ"ד כח(2) 235, 237 (1974); רע"א 9142/10 עובד נ' יהלומי אל אנד אן בע"מ (לא פורסם, 6.3.2011) בסעיף 10].