בע"מ
בית המשפט העליון בירושלים
|
4544-05
06/09/2005
|
בפני השופט:
עדנה ארבל
|
| - נגד - |
התובע:
פלוני
|
הנתבע:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
עו"ד רפי שדמי
|
| החלטה |
1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ח' עמר) מיום 4.4.05, לפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי) אשר דחה את תביעתו של המבקש בשל חוסר סמכות.
2. בין המבקש למשיבה מס' 1 נכרת בשנת 1999 הסכם גירושין אשר כלל, בין היתר, את התחייבותו של המבקש לשלם דמי מזונות עבור שני ילדיו הבגירים (המשיבים מס' 2 ו-3). להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, עובר למתן הגט.
ביום 28.5.02 הגיש המבקש תביעה לבית הדין הרבני לביטול ההסכם הנזכר, ככל שנגע לדמי המזונות. בתביעתו טען המבקש שילדיו ניתקו עימו כל קשר ומסרבים להפגש עימו. בנסיבות אלו, טען, יש לשחררו מחובת תשלום דמי המזונות. בדיון שהתקיים בפני בית הדין, הצהירו הילדים על נכונותם לחדש את הקשר עם אביהם. בית הדין דחה אפוא את התביעה, אך חייב את הצדדים להופיע בפני יועצת בית הדין על-מנת לחזק את הקשר בין המבקש לילדיו.
כחמישה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הרבני, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה עתר - שוב - לבטל את חלקו של הסכם הגירושין המתייחס לדמי המזונות מן הטעם שילדיו עוד עומדים בסירובם לקיים עימו קשר.
3. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות וקבע כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין הרבני בבאר שבע, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין. קביעת בית המשפט התבססה על ההלכה שנקבעה בפרשת לוי (בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4)591), לפיה תביעה התוקפת פסק דין שניתן בהסכמה צריכה להתברר בפני הערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין. כן קבע בית המשפט, כנימוק נוסף, כי לבית הדין הרבני סמכות לדון מכוח עקרון הסמכות הנמשכת, מאחר שתביעה באותו עניין הוגשה בעבר לבית הדין הרבני.
4. על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שאימץ את נימוקיו של בית המשפט לענייני משפחה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי.
5. בבקשתו טוען המבקש, כי הערכאות הקודמות שגו בקובען שהסמכות לדון בתביעתו נתונה לבית הדין הרבני. לדבריו, בית הדין הרבני לא דן בתוכנו של ההסכם בטרם פסק ליתן לו תוקף של פסק דין ומכאן מבקש הוא להסיק כי בית הדין לא קנה סמכות נמשכת לדון בהסכם. כן טוען המבקש כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה המוגשת כלפי ילדיו, מאחר שאלו לא היו צד לפסק הדין שניתן בהסכמה או להליכים האחרים שהתקיימו בין המבקש למשיבה מס' 1 בפני בית הדין.
6. לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. תביעתו של המבקש הינה, למעשה, תביעה לביטול חלקי של פסק דין שניתן בהסכמה. ואמנם, הערכאות הקודמות יישמו את ההלכה הפסוקה בעניין הסמכות לדון בתביעות לביטול פסק דין (ראו: בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591; ע"א 513/98 יפה דוד נ' יצחק גביש (הרצנשטיין) (לא פורסם, ניתן ביום 9.3.99); בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד יג(2) 1490).
7. הבקשה שבפניי מכוונת כאמור כנגד יישום ההלכה הפסוקה ואין היא מעוררת שאלה משפטית שטרם הוכרעה. איני רואה אפוא מקום למתן רשות ערעור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,פ"ד לו(3) 123, 128).
הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באלול תשס"ה (6.9.05).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.