בפניי בקשה לחייב את המשיב בהוצאות, בעקבות מחיקת העתירה שבכותרת.
אמת המידה לחיוב בהוצאות כאמור נקבעה בבג"צ 843/93, אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, שם נקבע כי בקשה כאמור
"....יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבדוק האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:
1. האם היה צידוק בהגשת העתירה;
2. האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;
3. האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;
4. האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט."
אבחן את הבקשה שבפניי על פי אמת מידה זו.
א. מצוי סעדים. מן העתירה והבקשה עולה, כי העתירה הוגשה לאחר שנמסר לבא כוח העותרים ביום 3.2.03, על ידי הממונה על מחלקת אשרות בלשכה האזורית למינהל האוכלוסין בנתניה, כי לא ניתן לאשר את בקשת העותרים לאיחוד משפחות עד לסגירת תיק פלילי, שהיה פתוח נגד העותר. בעתירה נטען, כי הממונה הנ"ל מסר לעותרים כי העניין יועבר למשרד הראשי בירושלים לצורך מתן החלטה רשמית, אך ההחלטה היא, כאמור, שלא לאשר את איחוד המשפחות המבוקש.
לטענת המשיב, לא מיצו העותרים את סעדיהם, שכן לא המתינו להחלטת ראש מינהל האוכלוסין, אליו הועבר העניין. ברם, קשה ליישב בין טענה זו ובין הודעת המשיב בתגובתו לבקשה לצו בינים שהוגשה בחודש מרץ 2003 על ידי המשיב בבית המשפט לעניינים מינהליים (אליו הוגש העניין מלכתחילה), לפיה "לא נמצא פתרון אשר ייתר את ההתדיינות המשפטית". אמירה זו אינה מסויגת. היא אינה מותלית בהליך מינהלי נוסף כלשהו. היא עולה בקנה אחד עם הנטען בעתירה על ידי העותרים, לפיה, בעת הגשת העתירה, נמסר לעותרים על ידי מי מעובדי המשיב כי למעט החלטה פורמלית, עמדתו של המשיב היא שלא לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות. ממילא, לא ניתן לקבוע כי העתירה שהוגשה לבית משפט זה באפריל 2003, סמוך לאחר אמירה זו של המשיב, היתה מוקדמת, וכי העותרים נגועים באי מיצוי סעדים. אגב, בתגובה לבקשה לפסיקת הוצאות המשיב אינו מתייחס כלל לדברים אלה שבתגובה מטעמו בבית המשפט המחוזי, ובמצב זה יש לתת לדברים את מלוא המשקל.
ב. צידקת העתירה. מן החומר שבפניי עולה, כי עמדת המשיב לאחר הגשת העתירה היתה כי ניתן להמשיך את הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות, חרף התיק שהיה תלוי ועומד נגד המשיב. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הנטען בעתירה, ועולה ממנה כי יש בעתירה ממש. זאת ועוד. נוכח העובדה, שרק כשלושה חודשים טרם הגשת התגובה האמורה עמדת המשיב בבית המשפט המחוזי היתה, כאמור, כי אין מנוס מהתדיינות משפטית בעניין, ניתן להסיק כי חל שינוי בעמדת המשיב בתקופה האמורה. שינוי זה לא הוסבר בתגובת המשיב שבפניי, וכעניין נסיבתי נראה לי כי מסקנה סבירה היא, למצער, שהגשת העתירה שבכותרת תרמה לשינוי האמור. אכן, לא הוצבע על כל גורם אחר אשר היה יכול לגרום לשינוי כזה.
גם אם תאמר, כי השינוי חל בעקבות הליכים מינהליים שונים שקוימו על ידי המשיב, אין בכך כדי לגרוע מצידקת העתירה. אכן, בטרם הוגשה העתירה היה לעותרים יסוד סביר להניח כי עמדת המשיב היא לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות. אם עמדה זו שונתה אחרי כן, ובגדר זה נתקבלה עמדת העותרים, הרי שאף בכך יש משום הכרה בצידקת העתירה, ואף מבחינה זו יש עילה לחייב את המשיב בהוצאות העותרים.
ג. נסיבות נוספות. לטענת העותרים, לאחר שהודע להם במהלך חודש מרץ 2004 על אישור בקשתם, נמסר להם על ידי פקידה של המשיב כי לא ניתן להיעתר לבקשה, נוכח התנגדות המשטרה. על רקע זה הוגשה לבית המשפט בקשה לצו ביניים, ביום 3.6.04. המשיב לא התנגד לבקשה, ואף לא חלק על התיאור העובדתי שבבקשה. נראה, כי המידע האמור נמסר לעותרים עקב תקלה אצל המשיב, והדבר חייב את העותרים לשוב ולפנות בבקשה לסעד בבית משפט זה. הסעד האמור ניתן. גם בכך יש עילה לחיוב המשיב בהוצאות העותרים.
התוצאה היא, כי הבקשה מתקבלת. המשיב ישלם את הוצאות העותרים בסך של 8,000 ש"ח. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ"ה בטבת תשס"ה (6.1.2005).
עודד שחם, שופט
ר ש ם
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.