1. לפניי עתירתו של המבקש-הנאשם לגילוי ראיה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע העבירות הבאות: שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין; התחזות כאדם אחר, עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין; שהייה בלתי חוקית, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
3. על פי כתב האישום, הנאשם הינו תושב שטחים ובזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, לא היה בידו היתר לשהות בישראל או לעבוד בה. במועד שאיננו ידוע למאשימה, עובר לחודש מרץ 2004 או סמוך לכך, השיג הנאשם תעודת זהות ישראלית של אדם תושב ירושלים בשם איאד פרוך (להלן: "תעודת הזהות"). סמוך לחודש מרץ 2004, הציג הנאשם את תעודת הזהות בפני אדיר ואייל להב, הבעלים של "פיצה צ'ילי" (להלן: "הפיצה") שברחוב "הלל" בירושלים, וזאת על מנת לקבל עבודה בפיצה. עקב מצג השווא, התקבל הנאשם לעבודה בפיצה, ועבד שם לסירוגין עד לחודש ינואר 2007. במהלך תקופה זו, שכר הנאשם דירה בירושלים והתגורר בה.
במועד שאיננו ידוע במדויק למאשימה, סמוך לתחילת חודש ינואר 2007, קשר הנאשם קשר יחד עם נצרי ג'אברין (להלן: "נצרי"), שעבד בפיצה, ושניים אחרים (להלן: "האחרים"), לשדוד את אדיר להב, אחד מבעלי הפיצה (להלן: "המתלונן"). הנאשם, נצרי והאחרים נדברו ביניהם, כי השוד יבוצע ביום שישי בשבוע, לאחר סיום העבודה בפיצה, עת המתלונן נושא בכיסיו את פדיון היום. בין היתר סוכם בין הנאשם והאחרים, כי ביום השוד כאשר נצרי יצא מן הפיצה, יהא זה סימן מוסכם כי המתלונן נמצא לבדו. במסגרת הקשר ולשם הוצאתו לפועל, ביום 20.1.07 סמוך לשעה 5:30, סיים נצרי את עבודתו ויצא מן הפיצה בכוונה לסמן לנאשם ולאחרים כי המתלונן נמצא לבדו, ולסייע בעדם בהוצאתו לפועל של הקשר. המתלונן יצא מן הפיצה כשברשותו פדיון היום בסך של כ-9,000 ש"ח, בשתי מעטפות אותן הניח בכיס הפנימי של מעילו ובכיס האחורי של מכנסיו, והלך ברגל במטרה להגיע לרכבו. בהגיעו לרחוב "מבוא המתמיד", פנה אל המתלונן אחד מהאחרים בבקשה כי ייתן לו סיגריה. המתלונן התכוון להוציא סיגריה ולמסור אותה לאחר, עת הניף האחר את בקבוק הבירה שאחז בידו בתנועה מאיימת כלפי המתלונן. בהמשך לכך, הגיחו הנאשם והמעורב השלישי מאחורי המתלונן ושלושתם הקיפו אותו, חסמו את דרכו והפילו אותו ארצה, תוך שהם מכים אותו ובועטים בו בראשו ובפניו. במהלך האמור, הוציאו האחרים את מעטפות הכסף שהיו בכיסיו של המתלונן ונמלטו מהמקום, כשהם מותירים את המתלונן פצוע ומוטל על הרצפה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שבר באפו, חבלה מתחת לארובת העין השמאלית וכן חתך באורך של כ-7 ס"מ בקרקפת. כחצי שעה לאחר השוד, נפגשו הנאשם והאחרים עם נצרי סמוך לשער שכם, אז דיווחו על ביצוע השוד ומסרו לו את חלקו בשלל, בסך 1,400 ש"ח.
4. המבקש הודה בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל בלבד, וכפר ביתר ההאשמות נגדו.
5. המשיבה המציאה תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב, החתומה על ידי השר לביטחון פנים, ובה נחסו פרטים ומידעים שונים. הידיעה הרלבנטית לעתירה זו הינה ידיעה מס' 070110935 (להלן: "הידיעה") בה נחסה כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהות מוסר הידיעה, וכן חלק מתוכנה, כך שנחסו שורות 6-8 בלבד.
6. המבקש הגיש העתירה שלפניי, בה ביקש להסיר החיסיון ולהורות על חשיפת זהותו של מוסר הידיעה כדי שניתן יהיה לזמנו כעד הגנה, בנימוק כי הידיעה ומוסרה חיוניים להגנתו, וזו עדיפה על פני כל שיקול בטחוני אחר. יצויין, כי התיק העיקרי נדון לפני סגן הנשיא, כב' השופט צ' סגל, ושמיעת הראיות בו הסתיימה בכפוף לתוצאות עתירה זו, שכן אם זו תתקבל יעיד המבקש את זהות מוסר הידיעה כעד הגנה.
7. טענת המבקש מבוססת על כך, כי המחלוקת בין המשיבה-המאשימה לבין המבקש-הנאשם סבה על שאלת זהותם של מבצעי השוד, כאשר לטענת המשיבה, המבקש היה אחד ממבצעי השוד, ואילו המבקש כופר בכך. עד תביעה מרכזי בפרשת התביעה הינו נצרי, אשר על פי כתב האישום לא היה מעורב בביצוע השוד עצמו אלא בסיוע לו בלבד, ובהתאם גם הורשע בבית משפט השלום בירושלים בגין סיוע לשוד ודינו נגזר. לטענת המבקש, החלק הגלוי בידיעה החסויה קושר את נצרי כמבצע פעיל בשוד עצמו, בניגוד לתמונה העולה מכתב האישום ושהצטיירה במהלך שמיעת הראיות בתיק. המבקש עותר לחשיפת זהותו של מוסר הידיעה על מנת שניתן יהיה להביא מידע זה כחלק מפרשת ההגנה. עדות זו תסייע להגנת המבקש בשני היבטים: ראשית, היא תשפוך אור על זהותם האמיתית של מבצעי השוד, נתון שהינו, כאמור, שורש המחלוקת בתיק; שנית, כיוון שנצרי הינו עד מפתח בפרשת התביעה, הפרכת עדותו וסתירתה על ידי מוסר הידיעה תפחית את משקלה של עדותו ותביא לזיכויו של המבקש.
8. ביום 25.9.07 קיימתי דיון במעמד הצדדים, ולאחריו קיימתי דיון בדלתיים סגורות במעמד ב"כ המאשימה וקצין המודיעין שלומי טובול בלבד. במהלך הדיון החסוי הוצג לפניי הנוסח המלא של הידיעה וכן נטענו לפניי הנימוקים להצדקת החיסיון.
9. ב"כ המשיבה מתנגדת להסרת החיסיון. לטענתה, חשיפת השורות החסויות בידיעה, כמו גם העדתו של מוסר הידיעה כשהוא בתחפושת, עלולים להצביע על זהותו של מוסר הידיעה, ובכך נשקפת לו סכנת חיים. לגופו של עניין נטען, כי ממילא עדותו של המקור לא תסייע להגנת המבקש אם משום שהמדובר בעדות מפי השמועה, ואם משום שבאותה נשימה בה עדותו עשויה להפחית ממשקל עדותו של נצרי, היא מפלילה את המבקש בביצוע העבירות. כן נטען, כי האפשרות שמעלה הסנגור, כי נצרי הפליל את המבקש בביצוע העבירות מתוך אינטרס להרחיק עצמו מביצוען ולהמעיט את חלקו באירוע, נבדקה על ידי חוקרי המשטרה, אך לא נמצאו עדויות או ראיות שיקשרו אותו לביצוע השוד.
10. החיסיון אותו מבקשים המבקשים להסיר, הוא "חיסיון לטובת הציבור", לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, הקובע כך:
"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".
במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו לבחון אפשרות של הסרת החיסיון, על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: מחד גיסא, האינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי כולו, והוא גילוי האמת, על מנת שהאשמים יורשעו והחפים מפשע יזוכו. על מנת להגשים אינטרס זה, יש לחשוף בפני הנאשם העומד לדין את כל חומר החקירה בעניינו. מאידך גיסא, עומד אינטרס טובת הציבור, אשר במקרים מסוימים דורש אי חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב (ב"ש 838/84
ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (1984); ע"א 2629/98
השר לביטחון פנים נ' הרב וולפא, פ"ד נו(1) 786 (2001)).
על בית המשפט לבחון את האפשרות של הסרת החיסיון בשני שלבים: בשלב הראשון, יש לבחון האם החיסיון שהוטל על הראיה אכן משרת "אינטרס ציבורי חשוב", שאם לא כן, על בית המשפט להורות על הסרתו כבר בשלב מקדמי זה, ועוד בטרם יעבור לביצוע איזון האינטרסים (ע"פ 889/96
מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433 (1997)). בשלב השני, אם השתכנע בית המשפט, כי ביסוד הטלת החיסיון עומד אינטרס ציבורי חשוב, עליו לבצע את האיזון בין האינטרסים המנוגדים שפורטו. "כלל האיזון" הוא, כי בית המשפט יורה על הסרת החיסיון אם מצא, כי
"הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". המונח
"עשיית צדק" משמעותו ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לנאשם (ב"ש 838/84 הנ"ל, בעמ' 738; ע"א 2629/98 הנ"ל, בעמ' 793). לפיכך, מקום בו הראיה עליה חל החיסיון הינה חיונית להגנת הנאשם, כי אז גובר שיקול הצדק על פני האינטרס הציבורי ובית המשפט יורה על הסרת החיסיון. כך, למשל, ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, בין על ידי ביסוס טענת ההגנה של הנאשם, ובין על ידי כירסום במשקל ראיות התביעה, תהווה ראיה החיונית להגנתו (ע"פ 889/96 הנ"ל, בעמ' 444-445). לעומת זאת, מקום בו הראיה אינה כה חיונית, כגון שהיא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים, או שהיא בעלת ערך שולי, כי אז יש לבחון את חשיבותה היחסית של הראיה, ולבצע איזון בין תרומתה להגנת הנאשם לבין הנזק לאינטרס הציבורי שעלול להיגרם כתוצאה מחשיפתה (י' קדמי
על הראיות,
הדין בראי הפסיקה חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), בעמ' 881-885; ע"פ 5114/97
סלימאני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 721 (2000)).
11. מן הכלל אל הפרט. הטענה במקרה דנן היא, כי מטרת החיסיון היא לשרת אינטרס ציבורי חשוב. על פי תעודת החיסיון שהוצאה, גילוי המידע החסוי עלול
"לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה". פשיטא, כי הטלת חיסיון על זהותם של מודיעים משטרתיים מהווה אינטרס ציבורי חשוב לצורך הגנה על חייהם, והצורך בשיתוף פעולה מצידם (ראה למשל: ב"ש (מחוזי י-ם) 5186/05
רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לרבות הטענות שנשמעו במעמד צד אחד, ועיינתי היטב בדו"ח הידיעה החסוי, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה. אף אם הידיעה עשויה להשפיע בצורה מסויימת על מהימנותו של עד התביעה נצרי, אם עדותו של מוסר הידיעה תימצא מהימנה, הרי שיש לבחון את חשיבותה היחסית ולבצע איזון בין תרומתה להגנת המבקש לבין הנזק לאינטרס הציבורי שעלול להיגרם כתוצאה מחשיפתה. כאמור, על פי החלק הגלוי בידיעה נמסר שמו של נצרי כאחד ממבצעי השוד. קבלת גרסה זו עשויה, לכאורה, לכרסם, במידת מה, במהימנותו של נצרי. עם זאת, גם שמו של המבקש נמסר על ידי מוסר הידיעה כמבצע השוד, ולפיכך אם עדותו תימצא מהימנה, ממילא יהא בה כדי לחזק את עדותו של נצרי בדבר מעורבותו של המבקש בביצוע השוד ועדותו תיווסף למארג הראיות המפלילות את המבקש ומוכיחות את אשמתו. לעומת זאת התרשמתי, כי פוטנציאל הנזק כתוצאה מחשיפת הידיעה וזהות מוסרה הינו הרה גורל עד כדי סכנה לחייו של מוסר הידיעה, ואינו מצדיק הסרת החיסיון.
12. על יסוד האמור, העתירה נדחית.
13. בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים, תשלח
המזכירות
העתק החלטה זו אליהם בדואר.
הפרוטוקול החסוי יופקד בכספת בית המשפט.