לפני בקשה להארכת מועד להגשת כתב-ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ספיר), מיום 4.9.2005, ב-
תיק ב' 13372/03
.
בנימוקי הבקשה, מציין המבקש כי דרושה לו אורכה של 10 ימים לצורך הכנת הערעור שכן מדובר במבקש בן 63, הסובל מאי-ספיקה כלייתית כרונית, היה מרותק למיטתו בתקופה שקדמה למועד האחרון להגשת הערעור; צירף אישורים רפואיים; זקוק/מועמד להשתלת כליה, ומכאן הבקשה ליתן הארכה להגשת הערעור.
הבקשה הוגשה ב-9.11.2005, נקבעה לדיון להיום, 2.1.2006. עד לרגע זה, לא הוגשה הודעת הערעור גופה. היה על המבקש, על-פי בקשתו לפיה נזקק ל-10 ימים בלבד להגשת הודעת הערעור, לדאוג כי הודעת הערעור תימצא בפני בית-המשפט בטרם הדיון בבקשה זו.
בנוסף, בעל-פה טוען המבקש כי בכלל לא הוא האדם הנכון ופסק-הדין לא אמור היה להינתן נגדו. הוא לא גר במקום, ובכלל מה רוצים ממנו.
לעניין זה, יש להשיב: מתוך פרטיכל הדיון שצורף לבקשה להארכת מועד, נכחו המבקש, הוא רז אברהם, ואחיו, מר רז חיים. הודיע מר חיים רז לבית-המשפט כי אחיו חולה, וכב' השופט ספיר הורה כי על המבקש להתייצב באותו יום עד השעה 13:00 בפני כב' השופט, וכך נעשה. המבקש התייצב, והשיב לבית-המשפט בזו הלשון:
"אני מודה שנשפטתי. אני מודה שלא הרסתי את המבנה. אני מטפל בהוצאת ההיתר. אני מקווה שאקבל תוך שנה היתר. אני בן-אדם חולה ללא כליות. בקושי עומד פה. טעיתי שעשיתי בלוקים, ואמרו לי שאם הייתי עושה גבס לא צריך רישיון. אני מודה שזה המבנה שנמצא בתוך התיק ושהתובע מראה עכשיו. אני מודה בעובדות כתב-האישום."
נוכח הודאה זו, הורשע המבקש בעבירה לפי
סעיף 210 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, והוא אי-קיום צו.
במסגרת טיעונים לעונש, טען המבקש כי אין לו קשר למקום, כי היה זה בית הוריו. הוא אכן הורשע בבנייה ובעבירה. הודה כי במקום פח עשה בלוקים עבור הוריו. לא חרג בבנייה. הוא זה שמטפל בהוצאת ההיתר. ביקש את בית-המשפט אורכה של שנה, ואם לא יצליח לקבל אישור, אז יזמין אדם להרוס את המבנה.
על-יסוד טיעון זה של המבקש, גזר עליו בית-המשפט קנס בסך 1,500 ש"ח, חודש מאסר מותנה בן 3 חודשים מ
תיק מס' 4006/03 (שלום-ת"א)
, ושנה נוספת החל מיום 1.5.2006.
במסגרת גזר-הדין ציין בית-המשפט, כי צריך להיות ברור למבקש כי עליו להרוס את המבנה אם לא יקבל היתר ואם לא יעשה כן העונשים יחמירו, שכן בפעם הראשונה קיבל קנס סמלי; בפעם השנייה הסתפק בית-המשפט במאסר מותנה; בשל נסיבותיו הרפואיות האישיות הוארך המאסר המותנה פעם נוספת, אך יש לזכור כי פעם שלישית אי-אפשר יהיה להאריך מאסר מותנה, והמבקש צפוי, אם לא יקיים צווי בית-משפט, למאסר בפועל.
בהעדר הודעת ערעור, אין לבית-המשפט מושג כלל מה עתיד המבקש לטעון במסגרת הערעור, ובשל כך בלבד, דינה של הבקשה להידחות.
יתרה מזאת - הוכנסה לתוך תיק בית-המשפט בקשה להגשת חומר חדש, שעניינה הצגת מסמכים על כך שהמבקש לא חרג מקו בניין, כולל מפות וצילומים. ערכאת ערעור אינה דנה בראיות חדשות שלא הוצגו בפני בית-משפט קמא, וזאת נאמר למעלה מן הצורך.
לעניין המהותי בבקשה, הארכת מועד להגשת ערעור, כשמדובר באורכה של 14 יום, אל מול האינטרס של מי שהורשע בדין לערער על פסק-דין, עומד האינטרס הציבורי של סופיות הדיון. אני מפנה ל-
בש"פ 822/99
עודד שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 1
.
במקרה שלפנינו, אין מקום לאפשר הארכת מועד להגשת ערעור, מהטעמים דלקמן:
1) אין בפני בית-המשפט הודעת ערעור כאמור לעיל.
2) פסק-הדין אשר עליו בכוונת המבקש לערער, עניינו אי-קיום צו-הריסה, כאשר צו-ההריסה עצמו הוטל עוד ב-
ת.פ. 634/01 (שלום-ת"א)
. במסגרת פסק-דין זה הורה בית-המשפט למבקש להרוס, עד ליום 1.1.2003, את שבנה ללא היתר.
3) המבקש הודה, ביום 4.9.2005, ועל-בסיס הודאתו הורשע וניתן גזר-הדין.
4) על-פי דברי באת-כוח המשיבה, הוגשה בקשה להיתר על-ידי המבקש ביום 25.3.2004, אשר נדחתה ביום 10.5.2004. מכאן, שאין כל סיכוי להכשיר הבנייה אותה ציווה בית-המשפט להרוס.
בנסיבות אלה, אני מורה על דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.