במהלך הטיעונים שהחלו, כמעט, מן הבוקר, קיבלו נציגי המדינה את המלצתי והדיון לא נסב עוד על שאלות הנוגעות לסמכות דן יחיד לדון בהודעת הערעור שהוגשה מטעם חברת "היינץ ישראל בע"מ", שבפני, אלא על הדברים לגופם.
ראשיתו של דבר בבקשה לצו חיפוש, שהגישה משטרת ישראל ביום 31/5/2004, במסגרת רחבה וכוללת של מה שקרוי "פרשיית רמדיה", כהגדרתי, לבית-משפט קמא, ובו התבקש בית-המשפט להתיר לה לערוך חיפוש אצל משרדי חברת "היינץ ישראל בע"מ", במשרדו האישי של מר מילר משה בלבד.
העילה למתן הצו, ככתוב בפורמט הערוך ומוכן לחתימת בית-המשפט, היא חשד לגרימת מוות ברשלנות. בית-המשפט נענה לצו, והוסיף סייגים מודגשים בכל הנוגע לעריכת החיפוש במשרדו של משה מילר, הוא מנכ"ל החברה הנזכרת.
בהחלטה, עליה עוררת העוררת, שניתנה ביום 14/6/2005 על-ידי בית-משפט קמא (כב' השופט נ' קפלינסקי מבית-משפט השלום ברמלה), מופיע פירוט הליכים נוספים בחקירה זו, כולל מה שהתרחש במהלך החיפוש, שהתיר בית-משפט קמא למשטרה, כנזכר.
מה שראוי לציין הוא כי לאחר חיפוש זה, פנתה המדינה בבקשה להתיר למשטרה לעיין בחומר הראיות שנתפס במשרדו של משה מילר, כנזכר, ולקראת הדיון, שנקבע לבקשה הזו, הגישה העוררת בקשה לצרפה כצד נוסף בהליך זה, בטענה כי הינה הבעלים של המסמכים ושל כונן המחשב שנתפסו על-ידי המשטרה במשרדיה, ולא בביתו הפרטי של מילר, כך כתב בית-משפט קמא בהחלטתו. עוד הודיעה העוררת על התנגדותה לבקשת המשטרה לעיין במסמכים שנתפסו, כולל בטענה של חיסיון עו"ד-לקוח.
המדינה התנגדה לבקשתה של העוררת להצטרף כצד לאותו הליך, בטענה כי מטרתה להגן על המנכ"ל מילר, המנסה, לדעתה, להסתתר מאחורי הגוף המשפטי שבבעלותו, שכן הוא גם הבעלים של העוררת, כך נכתב בהחלטת בית-משפט קמא.
לאחר שמיעת הטיעונים, החליט בית-משפט קמא לדחות את הבקשה מחמת הטעמים הבאים:
א) המדובר בחברת אחזקות.
ב) התפוסים נשוא הבקשה נתפסו במשרדו של מילר, והחשדות הנחקרים נוגעים לאירועים או מעשים הקשורים לפועלו במסגרת החברה אותה הוא מנהל והוא גם בעל מניותיה. אין המדובר כאן בצד שלישי אמיתי וזר, אלא באישיות משפטית, שמילר הוא אורגן בכיר שלה ובעליה.
ג) בקשת העוררת הוגשה על-פי יפויי-כוח שמילר עצמו נתן לעוררת, כך שבקשת ההצטרפות היא מלאכותית ויוצרת סירבול מיותר.
ד) כל טענה שמילר ירצה לטעון, הוא לא יהיה מנוע מלטעון אותה, כולל בהקשר לחסיון המסמכים, גם ללא צירופה של העוררת להליך הנזכר.
כאמור כבר במהלך הדיון היום, הגעתי בדי-עמל לקבל את הסכמת המדינה ולהתמקד, אך, בדברים שבגופו של עניין, מתוך קבלת הסכמת שני הצדדים על איבחון משפטי נכון של הבסיס להגשת הודעת הערעור שבפני, מטעם העוררת לבדה, כתנאי של נציג המדינה להסכמתו, מה שהותיר אך מחלוקת בשאלת ההקשרים הקנייניים. אבהיר את מה שנשמע עד כה כסתום, שכן הצדדים הסכימו כי המדובר בערר שמכוח
סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כאשר הבסיס להחלטה עליה הוגש הערעור, הוא לפי
סעיף 34 לפקודה.
אומר מיד, כי אפילו יש צורך בהקשר קנייני לבקשה שעל-פי
סעיף 34, ולערר שיכול להיות מוגש על-פי
סעיף 38א - וניתן ללמוד על אופי כזה של הדברים מתוך נוסח הדברים עצמם - נראה לי כי העוררת יצאה ידי חובתה משהראתה כי יש יסוד לטענתה אודות בעלותה על התפוסים שעליהם המדובר, משמע כונן מחשב ומסמכים שנתפסו באותו חיפוש.
אודה על האמת, תהיתי כבר משקיבלתי את קבצי הטיעונים הכתובים, שטרחו והכינו באי-כוח העוררת, כמו גם באי-כוחו של משה מילר, שהגישו בתיק המקביל, את הדיון בו איחדתי עם הדיון בעררה של העוררת, על מה יצא הקצף. במהלך הטיעונים, שלא היו, בחלק מן הזמן, נינוחים לגמרי, יכולתי לעמוד רק על מקצת מן הסיבות למחלוקות המרות האלה, לא רק בפני אלא לאורך כל ההתדיינויות שבהקשר החקירה הזו, וכנראה גם במהלך החקירה הזו. על רקע זה, מבין אני את ההתנגדות הנמרצת של המדינה להצטרפות המתבקשת להליך בפני בית-משפט קמא, שכן בתחילה סברתי לשכנע את נציג המדינה להסכים לבקשה או לשמוע מדוע מתנגד הוא לה, אך כאשר עמדתי על טיב המחלוקות, התרתי את הטיעונים המתאימים לכל צד.
בחנתי את נימוקיו של בית-משפט קמא, ואינני רואה בהם נימוקים המצדיקים לדחות את הבקשה.
אתחיל מן הסוף. סירבול כלשהו בדיון בגלל הצורך לשמוע טוען נוסף, איננו יכול לשמש נימוק למנוע מאותו טוען, אם יש בסיס לבקשתו, להשמיע את דבריו בפני בית-המשפט. כך גם הנימוק הנוגע לזה שמשה מילר יוכל לטעון, כחפצו, בעניין השנוי במחלוקת, משמע בהקשר חסיון המסמכים, אף מבלי שתתקבל הבקשה ותצורף העוררת להליך. אם יש יסוד לבקשתה של העוררת, אין הצדקה לחסום אותה בטיעון המתבסס על כך כי מילר עצמו יוכל לטעון את הדברים.
העניין מתחזק עוד, לאור קביעתו של בית-משפט קמא, כי אכן המדובר באישיות משפטית נפרדת מבעליה.
עם זאת, אין בית-משפט קמא רואה בעוררת אישיות משפטית חסרת כל זיקה למילר. זו קביעה שאיננה במקומה. היחסים בין חברה לבין כל אורגן שבה, אינם חסרי-זיקה הדדית. היפוכו של דבר הוא הנכון. על-כן אי-אפשר לדרוש סטריליות של זיקות, כפי, שבפועל, דרש בית-משפט קמא.
דווקא נימוקו הראשון של בית-משפט נוטה לכיוון קבלת הבקשה ולא לדחייתה, שהרי, כך נאמר בהחלטתו, החשדות הנחקרים הינם בגין אירועים או מעשים הקשורים לפועלו של מילר במסגרת העוררת, אותה הוא מנהל והוא גם בעל המניות בה.