בבקשה זו המדינה מבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
בכתב האישום נטען, בין היתר, כי ביום 12.12.05, רצח המשיב את אשתו (להלן - "האישה"). באותו יום, בסמוך לשעה 20:30, הודיעה האישה למשיב כי בכוונתה להיפרד ממנו, לתבוע בעלות על ביתם, לקחת את שני ילדיהם ולעבור להתגורר עם חבר במרכז הארץ. לאחר מכן יצאה האישה מהבית, חזרה בסמוך לשעה 23:00 והלכה לישון. כתוצאה מדברים אלה, החליט המשיב להרוג את האישה. המשיב נכנס לחדר השינה בסמוך לשעה 1:45 לפנות בוקר, התיישב על בטנה של האישה בעודה שכובה במיטה על גבה וזאת כדי למנוע ממנה להתנגד למעשיו, בידו האחת סתם את פיה של האישה לבל תצעק ובידו השנייה אחז בחוזקה בגרונה בכוונה להרגה. במעשיו אלה גרם המשיב למותה של אשתו כתוצאה מתשניק מכני. המשיב עשה את המעשה בדם קר ובלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמיתה והחליט לעשות זאת.
הראיות עליהן נסמכת המדינה הן ראיות נסיבתיות. לעניין הבקשה נשוא דיון זה, די בפירוט תמצית הראיות העיקריות לביסוס האישום.
אין מחלוקת כי בעבר הוגשה על ידי האישה תלונה בגין אלימות כלפיה מצד המשיב וכי היחסים ביניהם לא היו תקינים והיא ביקשה להתגרש ממנו. לאחרונה אף אמרה האישה למשיב כי היא מנהלת רומן עם אדם אחר. מספר שעות לפני מותה של האישה, הוחלפו בין בני הזוג דברים קשים. הם הלכו לישון במיטתם ובסמוך לשעה שתיים לפנות בוקר יצא המשיב לשמירה בישוב. על שאירע סמוך ליציאתו של המשיב לשמירה, חלוקים הצדדים כפי שיבואר בהמשך. במהלך השמירה חזר המשיב לביתו מספר פעמים וכשסיים את השמירה בשש בבוקר שב לביתו, הזעיק את שכנו הרופא ואת מגן דוד אדום וטען כי אשתו שוכבת במיטה ולא מתעוררת. הרופא הגיע למקום ומצא את האישה במיטה "מכוסה בשמיכה... כשהיא שכובה על הגב, עיניים עצומות, ללא נשימה, וללא דופק. גוון עורה היה כחלחל, ורדרד" (הודעת דימיטרי אנטופולסקי מיום 13.12.2005), והוא הבין שהיא כבר לא בין החיים. למרות זאת, הוא החל מיד בניסיון להחיותה, יחד עם אנשי מגן דוד אדום שהגיעו בינתיים למקום, אך הדבר לא עלה בידם ולא נותר להם אלא לקבוע את מותה.
חוות דעת פתולוגית קובעת, בין השאר, כי בצוואר האישה נמצאו סימני חבלה וכי "מותה נגרם מתשניק (חנק) מכני בעקבות לחץ על הצוואר ועל שפות הפה באמצעות משטחים נוקשים כמו קצוות האצבעות". לעניין בקשה זו, אין הסניגור חולק על כך שהמוות נגרם כתוצאה ממעשי המשיב.
על דלת הכניסה ובבית לא נמצאו כל סימני פריצה. המשיב נעל את דלת הכניסה לבית כשיצא לשמירה ופתח אותה באמצעות המפתח כשסיים את השמירה ושב הביתה.
בהודעתו הראשונה במשטרה טען המשיב, כי כאשר קם מהמיטה כדי לצאת לשמירה, אשתו הייתה במיטה, דיברה אליו בגסות ואמרה שהוא לא ייראה את הילדים. המשיב כינה אותה פסיכופטית והזהיר אותה לבל תעיר את הילדים. הוא הבחין בבנם בן השש בפתח חדר השינה. הילד שאל מדוע אמו צועקת והמשיב הורה לו לחזור לישון במיטתו. על פי גרסתו זו, המשיב לא נגע במנוחה. הוא יצא מהבית לשמירה כשהיא שוכבת במיטתה עם רוח חיים באפה ורק כאשר שב בבוקר לביתו, מצא אותה לתדהמתו ללא כל תנועה או תגובה.
שכנתם של בני הזוג אמרה במשטרה כי ידעה על היחסים העכורים בין בני הזוג וכי המשיב היה לאחרונה מאוד עצבני והיא חששה שיקרה אסון.
מעדותו של הילד לפני חוקרת נוער עלה, בין השאר, כי באמצע הלילה שמע הילד את אמו צועקת על אביו, בתחילה בקול רגיל ובהמשך "היה לה קול צרוד ואז היא, לא היה לה אוויר ואז היא מתה". הוא ראה את אביו יושב על אמו שהייתה במיטה ועושה לה משהו עם ידיו, הוא ראה את אמו ישובה במיטה לרגע ולאחר מכן נופלת על הכרית. הוא לא ראה מה עשה אביו לאמו עם ידיו כי גבו של האב שישב על האם הסתיר זאת ממנו.
במשך ימים רבים כבש המשיב את גרסתו והסתפק בגרסה הראשונה שמסר לחוקריו ממנה כאמור עולה שהמשיב כלל לא נגע באשתו ולא היה ביניהם כל מגע פיזי. המשיב יצא לשמירה וכשחזר בבוקר, מצא את אשתו במיטה ללא יכולת להעירה. רק כעבור כעשרה ימים החליט המשיב למסור גרסה חדשה. בגרסה חדשה זו אמר המשיב כי כשעמד לצאת מחדר השינה לשמירה, התיישבה אשתו במיטה והתחילה לצעוק עליו שתהרוג אותו. הוא חשש שהיא תעיר את הילדים ובשל כל האירועים שהיו ביניהם קודם לכן, איבד את שפיותו, לא שלט בעצמו, קפץ על אשתו וכדי להרגיעה תפס אותה בידיו, השכיב אותה על המיטה, סתם פיה בידו השמאלית ולפת את עורפה בידו הימנית. היא ניסתה להתנגד ולצעוק אך הוא המשיך לסתום את פיה למרות התנגדותה, עד שנרגעה (הודעה מיום 27.12.05, עמ' 33). בשלב מסוים הופיע ילדו בפתח החדר והוא הורה לו לסגור את הדלת ולחזור לחדרו. לאחר מכן, הוא עזב את אשתו כשהוא איננו מעלה בדעתו כי הרגה. הוא לא התכוון להרגה אלא רק להשתיקה כדי שלא תעיר את הילדים.
סניגורו של המשיב טוען, כי אין בראיות הנסיבתיות שבידי המאשימה, כדי ללמד על מסקנה סבירה אחת ויחידה לפיה התקיים במשיב, עובר לביצוע המעשה, היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת רצח. לטענתו, אין לשלול את גרסת המשיב, לפיה לא הייתה לו כוונה להרוג את אשתו והוא לא הניח שזו תהא תוצאת מעשיו. לדבריו, אפילו ייקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת ההחלטה להרוג את האישה, הרי שהתקיים במקרה זה קנטור מצטבר השולל את קיומו של יסוד נפשי לעבירת רצח.
הסניגור מוסיף וטוען, כי נסיבות המקרה מצדיקות בחינת חלופה למעצר. לדבריו מדובר באדם נורמטיבי המגדל את ילדיו במסירות, עובד, עוזר לחבריו, ללא עבר פלילי. המסוכנות הייתה נקודתית, כלפי האישה, וכיום אין היא קיימת. המשיב יצא לשמירה עם אקדח והוא לא עשה בו שימוש. הסיכוי כי ישוב ויבצע מעשה אלימות, נמוך ביותר. כמו כן, אין כל ראייה כי ינסה להימלט מהדין או לשבש ראיות. לכן יש לבחור בחלופה למעצר במקום מעצר.
אין בידי לקבל את עמדת הסניגור.
בשלב זה, די בראיות הנסיבתיות שעיקרן פורט לעיל, כדי לבסס לכאורה את הנטען בכתב האישום. גרסתו הכבושה של המשיב, לפיה לא התכוון להרוג את אשתו, תיבחן על ידי בית המשפט בעת הדיון בתיק העיקרי. בשלב זה, עומדת למאשימה החזקה הראייתית, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. לכן, כאשר סתם המשיב את פיה של אשתו בידו ולפת אותה באזור הראש, בנסיבות העולות לכאורה מהראיות, הוא התכוון להמיתה. אשר לטענה בדבר קיומו של קנטור השולל את עבירת הרצח, הרי שגרסתו זו של המשיב תיבחן אף היא בעת המשפט עצמו. בשלב זה, די בראיות שבידי המאשימה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת אשתו ואין זה משנה אם ההמתה באה בגדר עבירה של רצח או בגדר עבירה של הריגה (בש"פ 4972/97, אלימלך מאיר נ' מדינת ישראל; בש"פ 5052/05, בש"פ 5057/05, אברהים ומוחמד אלמרבוע נ' מדינת ישראל).
משנמצא כי יש ראיות לכאורה לביסוס האישום, קמה נגד המשיב חזקת מסוכנות. מסוכנותו של המשיב נלמדת מעצם המעשה שביצע:
"אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמור שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לבטחון הציבור וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו" (בש"פ 2646/97, סהראב עודה נ' מדינת ישראל).
לא שוכנעתי כי המקרה הנדון בא בגדרם של אותם מקרים חריגים ונדירים בהם, באישום בעבירת רצח, ניתן לבחור בחלופת מעצר במקום מעצר.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.