החלטה בתיק ב"ש 1600/13

כללי

שלושת העותרים מואשמים בשורה של עבירות ניסיון לגרימת מוות בכוונה, על רקע מעורבותם הנטענת ביידוי אבנים לעבר כלי רכב, סמוך לכפרם חוסאן, ביום 20.11.12. האבנים פגעו במספר כלי רכב ובשני מקרים פגעו בנוסעים ברכב, האחד פגיעה קלה, והשנייה פגיעה קשה ביותר (פרט האישום הרביעי).

בטרם נפרוס את טענות הצדדים, מן הראוי לעמוד בקצרה על השתלשלות ההליכים. העותרים נעצרו ביום 1.12.12. בתאריך 25.12.12 הוגשו נגדם כתבי האישום האמורים. עם זאת, תעודות החיסיון בתיקיהם הוצאו, הראשונה בתאריך 21.5.13 והשנייה בתאריך 30.5.13.

עתירות הסנגוריה מכוונות נגד תעודות אלה.

העתירות ותשובת התביעה

בפתח דבריה טענה הסנגוריה כי חל שיהוי ניכר בהוצאת תעודות החיסיון. הסנגורית עמדה על כך שתעודת החיסיון הראשונה הוצאה יום לפני מועד ההוכחות הראשון שנקבע, חמישה חודשים לאחר הגשת כתבי האישום ומבלי שבמשך כל התקופה הנ"ל נמסר לה כי קיים חומר חסוי. הסנגורית ציינה כי רק ביום הדיון המיועד קיבלה לידה את תעודת החיסיון הראשונה. על רקע זה אף נדחו מועדי ההוכחות. לדעתה, יש באמור הפרה בוטה של החובה למסור את הראיות כולן לעיון ההגנה, פגיעה אשר מחייבת כשלעצמה את ביטול תעודות החיסיון. בעניין זה הדגישה הסנגורית את התמשכות ההליכים המיותרת הנגרמת כתוצאה מהוצאת תעודות החיסיון במועד מאוחר ואת הפגיעה החמורה בהגנתם של העותרים, במיוחד על רקע העובדה כי שניים מהם קטינים.

לגופו של עניין, טענה הסנגורית כי נדרש לחשוף את כלל הראיות העשויות לסייע להגנה. ראשית, ביקשה הסנגוריה כי ייחשפו פרטי מקור הידיעות שצוינו בתעודת החיסיון השנייה. הסנגורית מבקשת באמצעות חשיפה זו לאשש את טענתה כי העד המרכזי, עלי חמאמרה, מסר גרסה שקרית, אשר התפתחה ככל שנשברה רוחו במהלך החקירה. בעניין זה הפנתה הסנגורית לפרפראזה שנמסרה על ידי התביעה, ממנה ניתן ללמוד על כך ש עלי לא מסר את גרסתו מרצונו החופשי. הסנגורית מבקשת, על כן, לקבל לידיה כל ראיה העשויה לעזור לה לבסס את טענתה.

כן עמדה הסנגורית על הטענה כי לשניים מהעותרים, ע"א חמיד ו אסמאעיל, אליבי באשר למעשיהם בעת ביצוע העבירה. הסנגורית עומדת על כך שתקבל כל ראיה התומכת באליבי זה. בעניין זה, ציינה הסנגורית כי על פי החומר הגלוי, משטרת ישראל בדקה את מצלמות האבטחה של תחנת דלק המצויה בסמיכות לציר הבריחה, אך צילומים אלה, אשר עשויים לשפוך אור על הפרשה אינם נמצאים בחומר בראיות שנמסר לה. על כן, סבורה הסנגורית, כי אם אלה נחסו תחת החיסיון נדרש לגלותם לאור האפשרות כי יתרמו משמעותית להגנה.

התביעה הצבאית לא חלקה על כך שהיה מקום להוציא את תעודות החיסיון במועד מוקדם יותר. התביעה הסבירה כי כל העת התקיים משא ומתן בין הצדדים על מנת להגיע להסדר טיעון, ועל כן, התעודות הוצאו רק כאשר כשלו הניסיונות לכרות הסדר. מכל מקום, טוענת התביעה כי גם אם נפל פגם בהתנהלותה, הרי שהדבר לא גרם לעיוות דין, כך אין להיעתר לבקשתה הראשית של הסנגורית. אף לגופו של עניין, טענה התביעה כי בדקה את החומר החסוי ואין בו דבר אשר עשוי לסייע להגנת העותרים. התביעה הוסיפה כי הועברה לסנגוריה פרפראזה הקשורה לחקירתו של עלי.

דיון והכרעה

בהמשך הדברים קיימתי דיון במעמד צד אחד בו נמסרו לעיוני הראיות החסויות ושמעתי את הסברי נציגי משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי.

מועד הוצאת התעודות

דומה שלא יהיה חולק כי צדק רב בטענת הסנגוריה בדבר איחור ניכר בהוצאת החסיונות. בית המשפט העליון ובית משפט זה עמדו זה מכבר על חובתה של התביעה להעמיד לעיון ההגנה את מלוא חומר הראיות, ומקום בו מבקשת התביעה לחרוג מן הכלל האמור, על הצורך בהוצאת תעודת חיסיון בסמוך להגשת כתב האישום.

המדובר בעקרון יסוד של המשפט הפלילי, לפיו עם הגשת כתב האישום קמה לנאשם הזכות לעיין בחומר החקירה (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, וראו אף סעיף 72 לאמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 12 באוגוסט 1949 (אמנת ג'נבה ה-IV) העוסק בזכות להליך הוגן ובפרשנות של המלומד פיקטהJean S. Pictet, Commentary IV Geneva Convention (ICRC, 1958)).

בעניין חאמד הנ"ל עמדנו על חשיבותה של זכות זו תוך קביעה כי:

"הרציונל העומד מאחורי ההסדר החוקי שנקבע על ידי המחוקק ברור ולפיו גם מקום בו מבקשת התביעה שלא למסור ראיה, קיימת חשיבות ליידוע הסנגוריה בדבר קיומה של הראיה האמורה. בהיעדר תעודת חיסיון, או, למצער, הודעה בדבר כוונה להוציא תעודה כאמור, עלולה להימנע חשיפת עצם קיומה של הראיה ובכך עלולה להיווצר פגיעה חמורה בהגנת הנאשם ואף שלילה בפועל של זכותו לנקוט בצעד היחיד הפתוח בפניו לקבלת הראיה." (ב"ש 2426/09 חאמד נ' התוב"ץ (27.12.09)).

אלא שנראה כי קביעות אלה לא חלחלו. ואכן, בחלוף ארבע שנים נושא זה נותר פרוץ כשהיה, כאשר התביעה מפרה פעם אחר פעם את חובותיה כלפי הנאשמים, כבמקרה דנן. אדגיש עוד, כי אין מדובר בתקלה נקודתית, אלא ב אי עמידה מערכתית ושיטתית בחובה יסודית שבדין. חומרה מיוחדת מצאתי בעובדה כי, במקרה דנן, התביעה לא טרחה אף להודיע להגנה על קיומן של ראיות נוספות שלא נמסרו לעיונה.

בכך אף נבדל ענייננו מהחלטות בית המשפט העליון אליהם הפנתה התביעה בנוגע לקושי המעשי שבעמידה בנטל הוצאת תעודות החיסיון במועד הגשת כתב האישום (לדוגמה בש"פ 6453/10 עמר נ' מדינת ישראל (12.9.10)). באותו מקרה עובדת קיומו של חומר ראיות שבכוונת התביעה לחסות הייתה ידועה לסנגוריה, בניגוד לאשר ארע במקרה הנוכחי ובמקרים אחרים אשר באו בפניי.

זאת ועוד, אמנם, גם אנו איננו מתעלמים מהקשיים האובייקטיבים העומדים בפני גורמי האכיפה בהכנת תעודת חיסיון מיד עם הגשת כתב אישום. על רקע זה, כבר נקבע כי את החובה להכין תעודת חיסיון עם הגשת כתב האישום יש לפרש באופן גמיש, כך שהתעודה תוכן תוך זמן סביר: