בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים על פי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "
חוק המעצרים").
יחד עם בקשה זו הוגש כתב אישום, המייחס למשיב עבירה של רצח בכוונה תחילה ביחד עם אחמד אבו זיאד (להלן: "
אחמד").
מעובדות כתב האישום עולה כי אחמד חיפש לנקום את מות אחיו (איברהים אבו זיאד) שנרצח. לשם כך, קשר קשר עם המשיב ואחר/ים, על מנת לגרום למותו של פארס אל חורטי (להלן: "
פארס"), מי שנחשד על ידם בגרימת מותו של איברהים.
במסגרת התכנון, הציע המשיב לפארס לתווך עבורו בעסקה לרכישת סמים במחיר משתלם, ואף ביצע עסקה כזו עימו, שלאחריה הציע לו כביכול עסקת סם נוספת, ובעת "ביצועה" חבר אחמד למשיב ושניהם ירו בפארס באקדחים שהחזיקו בידיהם מספר רב של יריות שגרמו למותו. על מנת להסתיר את מעורבותו ברצח, הביא המשיב את גופתו של פארס למד"א בלוד וסיפר כי המנוח נורה בידי יהודים חרדים מתוך רכב שעקף אותם. באותה עת נמלט אחמד לדרום הארץ.
ב"כ המבקשת טוען, כי בידיו ראיות טובות להוכחת אשמתו של המשיב, לרבות הודאתו החלקית בתכנון הגעתו של פארס לזירה, הימצאותו בזירה בעת הירי, הודאתו בפני המדובב בהשלכת אקדח לשולי הדרך, מציאת האקדח במקום וחוו"ד מז"פ כי אותו אקדח השתתף ברצח. עבירת הרצח המיוחסת למשיב, מקימה את החזקה האמורה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. לפיה שחרורו של המשיב מן המעצר יסכן את בטחון הציבור. כמו כן, נסיבות ביצוע העבירה מקימות את החשש האמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי המשפט עצמם ולהתחמקותו מהליכי שפיטתו ומריצוי עונשו.
ב"כ המשיבטוען, כי מגרסותיו השונות והמשתנות של המשיב, לא ניתן ללמוד על התרחשות האירועים האמיתית, שהביאה למותו של המנוח; המשיב לא לקח חלק בביצוע המעשה ולא ידע על כוונתו של מאן דהוא לעשות כן. מהודעות המשיב עולה כי היה מצד שלישי תמים ולא הייתה לו יד ורגל בביצוע המעשה. תימוכין לכך, ניתן למצוא בהתנהגותו של המשיב לאחר המקרה, כשהבהיל את המנוח לתחנת מד"א, וביצע בו ניסיונות החייאה בעת הנסיעה. ההודאה אותה "הוציא המדובב מן המשיב, הושגה תוך שימוש בתחבולות שונות והפעלת לחצים על המשיב. מעבר לכך, כאשר הובא המשיב לחדר החקירות ומבקש כאמור לערוך עסקה עם המשטרה, ובד בבד מבקש המשיב מספר פעמים, להיפגש עם עו"ד, לא אפשרו לו החוקרים מפגש זה. לא אחת נפסק, כי העלאת בקשה ע"י העצור להיפגש עם עו"ד מחייבת ליצור קשרה עם סנגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל האפשר. הפרת זכות ההיוועצות עשויה כשלעצמה, בנסיבות מסוימות, להוביל לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה (ע"פ 6613/99). החוקרים מפעילים, גם הם, לחצים באותה השיטה בה פעל המדובב, מאידך, הם מודיעים לו כי בזמן הקרוב הם צפויים להיפגש עם הפרקליטות לצורך הכרעה בגורלו של המשיב, שממנה אין חזרה. מעבר לכל האמור, המשיב נתון היה במצוקה נפשית, שנתנה אותותיה. שיטת התחקור של החוקרים הייתה דורסנית, על מנת לגרום למשיב לשינוי גרסתו. ע"י שבירת רוחו של המשיב. לאחר שגרמו לו לחשוב כי משפחת אבו זיאד מתכוונת להפלילו. לאור ההשפעה של אמצעי החקירה הפסולים יש בהם כדי להוביל לפסילת ההודאה כולה. עוד מוסיף כי המדובב הינו בדוקאי המוכר למשטרה, לחובתו נזקפות הרשעות רבות, יתרה מזו, מהסכם שנחתם בין המדובב למשטרת ישראל, עולה כי בתמורה לשירותיו של המדובב, הלה משתכר סכום של 250 ש"ח או דולר ליום עבודה, מעבר לכך, מקבל המדובב שהינו אסיר בזמן הפעלתו, טובות הנאה כגון חופשות, שחרור מוקדם ממאסר, ביקורים מעבר לשעות המותרות. מעבר לכך, מקבל המדובב בונוס בסך 1,500 ש"ח או דולר, במידה והוא מצליח להשיג הודאה מהעבריין.
גם אם ימצאו ראיות לכאורה לעבירת הרצח, אזי שעדיין אין לומר כי יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בנסיבות העניין והן בנסיבות האישיות של המשיב, יש ללמוד כי אינו מהווה סכנה לציבור אשר על כן, מבקש כי ביהמ"ש ישחרר את המשיב לחלופת מעצר ראויה.
חוק המעצרים מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".
המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95 פד"י נ(2) 133 ע"י כב' השופט ברק, כדלקמן:
"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספר סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי".
שאלת המהימנות כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי כעולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת המעצר" שעניינה ראיות לכאורה.
לאחר שמיעת טענות הצדדים וכן לאחר עיון בתיק החקירה, מצאתי כי יש באלה כדי לבסס תשתית ראייתית נגד המשיב, באשר למיוחס לו בכתב האישום, כל זאת כמפורט להלן:
הודעותיו של המשיב - חאלד אבו עליווה
מיום 12.01.05 שעה 01:40
לבקשת המנוח, הסיעו עד לאור יהודה. מטרת הנסיעה לדברי המנוח - "לקחת כסף מבן אדם", שם ירד פארס מהרכב, ל"שתי דקות". במהלך הנסיעה המנוח שוחח בטלפון, משהו הנוגע לכסף, אך העד אינו יודע על מה בדיוק שוחחו. לאחר שלוש ארבע דקות שב לרכב. כששב קילל: "משה המניאק..." (גליון 2 שורה 31). בדרכם חזרה מאור יהודה, אוטו היבהב להם מאחור, הרכב עקף משמאל, והחל לסמן באצבע, פתאום יצא אדם מהחלון, בזמן נסיעה, כאשר רובה M16מכוון לכיוונם. הוא צעק "תעצור", לכן עצר המשיב את הרכב, והרכב השני נעצר לשמאלו, רכב אמריקאי. מהרכב ירדו שלושה יהודים דתיים, הוציאו את חאלד מהרכב, ירו בפארס, מיד אח"כ ברחו ממקום הארוע. לדבריו, נמלטו היורים לכיוון מושב זיתן.
חאלד פינה את פארס הפצוע, לכיוון מד"א בלוד. כשנשאל מדוע ירו בפארס, ענה כי אינו יודע מה סיבת הירי וכן הוביל את המשטרה למקום הארוע.
דו"ח פעולה מאת רס"מ דפנה פרץ מיום 13.01.05 שעה 11:25
המשיב מלווה את חוקריו לזירת הארוע, תחילה לנקודה בה אמור היה המנוח לאסוף כסף, בסמוך למאפייה, אח"כ בדרכם חזרה מאור יהודה. כשהגיעו לכביש המוביל לכפר חב"ד, הצביע המשיב על מקום הארוע. מסריקה שנערכה במקום הירי נמצאו 9 תרמילים, שברי זכוכיות, ועקבות נעליים הזהות לנעלי המשיב. אותן עקבות הובילו לגלילי הצינורות.
בתאריכים 12.01.05, 13.01.05 חוזר המשיב על פרטי הודעתו הראשונה.