1. התובע הגיש תביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בה עתר לביטול הכרזתו של הנכס הידוע כחלקה 2 בגוש 30514, המצוי בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, והרשום על שמם של בני הזוג אלמע'רבי, כנכס נפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950.
עם הגשת תצהירי הצדדים, התנגד התובע להגשת נספחים א', ב', ד', ה', ו-ז' לתצהיר עדותו הראשית של רונןברוך, אשר הוגש מטעם הנתבע, כמפורט להלן:
א. נספח א'- מכתב מיום 11.1.68 מדוד דרש, עובד המינהל, למינהל מקרקעי ישראל ביחס לנכס נשוא התביעה.
ב. נספח ב'- תרשומת בכתב יד שנערכה ע"י עובד האפוטרופוס הכללי ביחס לגב' אלמע'רבי. התרשומת אינה נושאת תאריך.
ג. נספח ד'- תרשומת בכתב יד מפגישה שנערכה ביום 5.12.01 עם עו"ד מוסק, בא כוחו דאז של התובע, בנוגע לנכס. על פי הרישום, נערכה התרשומת על ידי "שמש".
ד. נספח ה'- מכתב תלונה של דיירת הגרה בסמוך לנכס שנשלח לראש עירית ירושלים ביום 8.8.73.
ה. נספח ז'- צילום ייפוי כוח כללי של עבדאללה אלמע'רבי אשר נחתם, על פי הנחזה בו, בשגרירות ירדן בגרמניה ביום 8.9.72.
2. לטענת הנתבע הנספחים השנויים במחלוקת קבילים כראיה מכוח היותם ראיות מינהליות אשר היו ברשות האפוטרופוס ואשר שימשו יסוד להחלטתו להנפיק תעודת נפקדות. לחלופין, נספחים א', ב', ו-ד' קבילים בהיותם "רשומות מוסדיות", כמשמעות מושג זה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות); נספחים א' ו- ה' קבילים בהיותם "מסמכים נושנים", כמשמעות המושג בסעיף 43 לפקודת הראיות; ונספח ז' קביל בהיותו "תעודת חוץ"ובהתאם לסעיף 30 לפקודת הראיות, ולחלופין מכוח היותו תעודה נושנה.
לחלופי חלופין, טוען הנתבע, על בית המשפט להתיר הגשת נספחים אלה במסגרת המגמה הכללית של מעבר מכללים של "קבילות" לכללים של "משקל".
ראיות מינהליות
3. אכן, ככל רשות מינהלית, אין האפוטרופוס לנכסי נפקדים כפוף לדיני הראיות הרגילים ורשאי הוא לבסס החלטתו על ראיות בלתי קבילות, ובלבד שמדובר בראיה "שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497; בג"צ 127/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פד"י נב(4) 690; בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 23.9.07). ואולם, עמידתה של ראיה במבחן הסבירות של ראיה מינהלית איננה מכשירה הגשתה כראיה לצורך משפט אזרחי או פלילי. מבחן הראיה המנהלית "מתמקד בערך ההוכחתי של הראיה, ולא בקבילותה בבית
-המשפט" (בג"ץ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ שפי ואח',פ"ד נב(5) 337). מכאן, כי יש לבחון את קבילותם של המסמכים, כהוכחה לאמיתות תוכנם, על פי כללי הראיות הרגילים.
הנתבע יהיה רשאי, אפוא, להגיש את כל המסמכים כמסמכים שעל סמכם הוצאו תעודות הנפקדות (למעט נספח ד' שהינו מאוחר להוצאת תעודות הנפקדות), אך לא כהוכחה לאמיתות תוכנם.
רשומה מוסדית
4. הנתבע טוען כי מסמכים א', ב', ו-ד' קבילים בהיותם "רשומה מוסדית". סעיף 35 לפקודת הראיות קובע, בין היתר, כדלקמן:
"'מוסד' - המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור"...
"'רשומה מוסדית' - מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".
לכאורה, על פי לשון החוק, מסמך שנערך ע"י המדינה במהלך פעילותה הרגילה הינו "רשומה מוסדית". על פי סעיף 36 לפקודת הראיות, רשומה מוסדית (שאיננה פלט מחשב) תהווה ראייה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו שני אלה:
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו.
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה.
קיומם של התנאים המנויים בס"ק 1 (נוהג, במהלך הניהול הרגיל ובסמוך להתרחשות) ובס"ק 2 (דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומה) טעון הוכחה (י. קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת תשס"ד, עמ' 847). נטל הוכחת תנאי הקבילות הבסיסיים של רשומה מוסדית מוטל על המבקש להגישה.