א.
מבוא
בפני מונחת בקשה מטעם המבקשת/הנתבעת 3 להורות לתובעים/המשיבים להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה.
עסקינן בתביעת עזבון ותלויים שהוגשה ביום 14/09/06, בגין אירוע שאירע בתאריך 12/10/99 כלשון התביעה: "
במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, נהג המנוח במלגזה, בהתאם להוראות הנתבעת 1 או מי מטעמה, ותוך כדי כך התהפכה המלגזה ומחצה למוות את המנוח תחתיה"
לטענת המבקשת, המשיבים הינם תושבי חוץ ובנוסף, נהג המנוח במלגזה ללא רישיון נהיגה ולכן לא קיים כיסוי ביטוחי לנהיגת המנוח במלגזה במועד התאונה.
מנגד טוענים התובעים כי אמנת האג 1954 ותקנות לביצוע אמנת האג 1954 פוטרות מערובה את אזרחי המדינות הקשורות באמנה, כאשר רומניה אחת מהן.
ובנוסף, טוענים התובעים, כי אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט לבעלי אמצעים.
ב.
דיון
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי:
"א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.
ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות"
קובע כב' השופט ש' לוין ברע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 650,647:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)".
כלל ידוע הוא, כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בהטלת ערובה להוצאות בזהירות רבה ובמשורה, כדי למנוע פגיעה בזכות היסוד של האזרח לפנות לבית המשפט (רע"א 2808/00
שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נב(2) 845). יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה, שהוראות תקנה 519 נועדו כדי להבטיח את זכותו של הנתבע להיפרע מיורשי העיזבון, שאינם נמצאים בתחומי מדינת ישראל, אין להם נכסים בארץ ולא הצביעו על יכולת פירעון כלכלית שלהוצאות המשפט, אם יושתו עליהם.
כן נקבע ברע"א 377/87
חליל ג'נחן נ' וייבהו א.ב.ה - חברת מניות פ"ד מא (4) 522:
"שיקול הדעת, אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע, הוא רחב, והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטייה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים או שזו חברה בפירוק, ומצד אחר יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול, אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו".
לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעניין הטלת ערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה, התייחס בית המשפט בע"א 2877/92
סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) עמ' 846 בע"מ 850:
"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכוי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בין המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות".
ג.
מסקנה
בנסיבות המקרה דנא, מאחר וסיכויי התביעה כלפי כלל נמוכים מאוד, משהמנוח, כך נראה על פניו, נהג במלגזה ללא רישיון נהיגה בתוקף, כי אז אין מנוס מלקבוע כי על התובעים, למרות מצבם הכספי הקשה, להפקיד הוצאות המבקשת בסכום נמוך בסך 2,500 ש"ח + מע"מ.
מובהר בזאת, כי ככל שהסכום לא יופקד עד למועד דיון ההוכחות, לא ישמע דיון ההוכחות ביחס למבקשת.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה בדואר לצדדים.
ניתנה היום כ"ו ב אדר א, תשס"ח (3 במרץ 2008) במעמד הצדדים.
