1. בפניי בקשה של הנתבעים לביטול פסק דיני מיום 9.7.2006 שניתן בהעדר הגנה של הנתבעים, לפיו חוייבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 117,000 ש"ח וכן הוצאות משפט.
2. התביעה נגד הנתבעים הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 2.10.2005. ביום 27.11.2005 ביקשו הנתבעים את מחיקת כותרת התביעה. ביום 27.4.2006 דחיתי את בקשתם. קבעתי כי על הנתבעים לבקש רשות להתגונן בתוך 30 יום, קרי, עד ליום 27.5.2006 (
להלן: "ההחלטה הראשונה"). הנתבעים לא עשו כן. חלף זאת, הם ביקשו ביום 4.6.2006 רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. הבקשה הוגשה לאחר שכבר חלף המועד שנקבע בהחלטה הראשונה להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן.
3. ביום 8.6.2006 ביקשו הנתבעים כי אעכב את ביצוע ההחלטה הראשונה. ביום 14.6.2006 דחיתי את הבקשה וציינתי כי לא ייגרם לנתבעים כל נזק אם ייכבדו ויגישו בקשת רשות להתגונן (
להלן: "ההחלטה השניה").
4. הנתבעים לא השלימו גם עם ההחלטה השניה. הם הגישו ביום 19.6.2006 לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הביצוע של ההחלטה הראשונה. במקביל, הגישו לבית משפט זה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן עד ליום 2.7.2006. הבקשה נומקה בכך שיש להניח כי עד ליום 2.7.2006 תתקבל החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הביצוע של ההחלטה הראשונה. בהחלטתי מיום 28.6.2006 נעתרתי לבקשה והארכתי את המועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן עד ליום 2.7.2006, בדיוק כפי שביקשו הנתבעים (
להלן: "ההחלטה השלישית").
5. ביום 29.6.2006 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה הראשונה. גם בית המשפט המחוזי ציין כי לא ייגרם לנתבעים כל נזק אם יגישו בקשת רשות להתגונן.
6. חרף כל האמור לעיל, ולמרות שהמועד להגשתה של בקשת רשות להתגונן הוארך בדיוק כפי שביקשו הנתבעים, הם לא טרחו להגיש בקשת רשות להתגונן עד ליום 2.7.2006, הוא המועד שנקבע לכך לפי ההחלטה השלישית.
7. ביום 5.7.2006 ביקשו התובעים ליטול פסק דין בהעדר הגנה. ביום 9.7.2006 נעתרתי לבקשה וניתן פסק דין נגד הנתבעים.
8. רק ביום 20.9.2006 הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין.
9. הנתבעים מאשימים את בא כוחם הקודם, עו"ד דן גור, באי הגשתה של בקשת הרשות להתגונן. לטענתם, רק ביום 2.7.2006 הומצאה לו החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.6.2006. ביום 6.7.2006 העביר עו"ד דן גור לידיהם נוסח סופי של תצהיר לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן. ביום 10.7.2006 נחתם התצהיר. בקשת הרשות להתגונן היתה בדרכה לבית המשפט כאשר נודע לעו"ד דן גור כי ניתן פסק דין. הם עצמם לא ידעו כלל על התנהלותו של עו"ד דן גור, לא התרשלו כלל ולא זלזלו בבית המשפט. לטענתם, התנהלות רשלנית של עו"ד אינה צריכה לשלול מלקוחותיו את יומם בבית המשפט.
הנתבעים טוענים כי לגופו של ענין עומדת להם הגנה טובה נגד התביעה, שכן הם זכאים לקזז כנגד החוב שנתבע מהם, חוב נגדי המגיע להם מהתובעים. לטענתם, התקיימה שותפות בינם לבין התובעים. השותפות נקלעה לחובות. הם פרעו את חובותיה של השותפות ולכן הם זכאים לקזז מסכום התביעה נגדם את חלקם היחסי של התובעים בחובות השותפות.
10. התובעים מתנגדים לביטולו של פסק הדין. לטענתם, מדובר בנתבעים שהתחמקו בתחילה מקבלת כתב התביעה, וזלזלו בהחלטות השונות של בית המשפט, מתוך כוונה ליצור סחבת ועיכוב בשמיעת התביעה לגופה. התובעים מכחישים כי התקיימה אי פעם שותפות בינם לבין הנתבעים.
11. סבורני כי התנהגותם של הנתבעים ראויה לכל גנאי. אין ספק כי הנתבעים פעלו ככל אשר ניתן על מנת לדחות את הקץ ולהשהות את ברור התביעה עד כמה שניתן, משיקולים השמורים עימם או עם בא כוחם. הנתבעים עשו דין לעצמם והתעלמו מהמועד שנקבע בהחלטה הראשונה להגשתה של בקשת הרשות להתגונן, באופן שלא ניתן לפרשו אלא כזלזול מובהק בבית המשפט. כפי שצויין לעיל, אפילו בקשת רשות הערעור הוגשה לאחר שכבר חלף המועד שנקבע בהחלטה הראשונה להגשתה של בקשת הרשות להתגונן.
הנתבעים הגדילו עשות ולא עמדו אפילו במועד המוארך שנקבע על ידי בהחלטה השלישית, למרות שמועד זה היה המועד שהם עצמם ביקשו. לענין זה נפנה לרע"א 7358/97
קשת עמירם נ' (
INVESTMENT LMD. (OFIL
תק-על 98(2), 1086:
"
בית המשפט איננו כמין שבשבת שאדם נושף בה ומסובב אותה ברוח פיו לכאן או לכאן, כאשר תנוח עליו הרוח. אכן, לא תמיד ראוי ללכוד אדם במצודת מילותיו, אולם במקרה כגון דא, כאשר בעניני מועדים והארכתם עסקינן, ראוי לנהוג כך, שלא יהיו פרקליטים מקילים ראש בדברים שהם מוציאים מפיהם. למען ילמדו - הם, ולא רק הם - שמילה הנאמרת שוב אינה חוזרת, דבר היא - ולא הבל פה - ואין להשיב."
ושוב, אין כל דרך אחרת לפרש התנהגות זו זולת זלזול רבתי בבית המשפט. אם התצהיר שנועד לתמוך בבקשת הרשות להגן נחתם רק ביום 10.7.2006, שמונה ימים לאחר שחלף המועד המוארך להגשת הבקשה, שנקבע לבקשת הנתבעים עצמם, אומר הדבר דרשני. אפילו הבקשה הנוכחית, הגם שהוגשה במועד, אם מביאים בחשבון את תקופת הפגרה, הוגשה לאחר חלוף זמן רב ופעם נוספת נהגו הנתבעים כמי שלא אצה להם הדרך.
אינני יכול לקבוע האם בא כוחם הקודם של הנתבעים עדכן אותם בכל מהלכיו וקיבל את אישורם, אם לאו. מכל מקום, גם אם אניח לטובתם של הנתבעים כי לא ידעו כלל על המועדים שנקבעו לשם הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן, אינני סבור כי יש לשחרר את הנתבעים מכל אחריות להתנהגותו של בא כוחם. אם יש לנתבעים טענות בענין זה, עליהם לברר את הענין מול בא כוחם.
12. הכלל בענין בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה הוא שעל בית המשפט לבחון שתי שאלות: הסיבה למחדלו של הנתבע, וסיכויי הגנתו. אין חולק כי השאלה השניה היא החשובה יותר, אך אין להתעלם מן השאלה הראשונה, כאילו אין היא קיימת כלל ולעולם יוכרע הענין על יסוד התשובה לשאלה השניה. קיימות נסיבות, בהן התשובה לשאלה הראשונה תכריע את הכף לחובתו של הנתבע, אם מחדלו מבטא זלזול מופגן ואין לו כל סיבה סבירה. וכך נפסק בע"א 32/83,
אפל נ' קפח
פ"ד לז(3), 431 ,עמ' 440-441:
"
כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לבטל את פסק הדין על-פי תקנה 227 לתקנות סדר הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות:
(1) האם יש למבקש סיכויי הצלחה - אם יבוטל פסק הדין? תוך יישום לגבי המקרה שלנו: האם יש למבקשת לכאורה הגנה של ממש? ...
