עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות").
התובע, יליד 1979, מתגורר ברפיח אשר ברצועת עזה. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 19.10.2004 בעת ששהה התובע בבית חברו בכפר אידנה שליד חברון, צרו חיילי צה"ל על הבית וירו עליו. כתוצאה מהירי כאמור, נפגע התובע לטענתו בבטן ברגל ובראש. לטענת התובע, הירי בוצע כתוצאה מטעות בזיהוי וללא אזהרה מוקדמת.
לטענת הנתבעת, גם אם אכן נפגע התובע מירי החיילים הרי שהאירוע נשוא התובענה אירע במהלך הלחימה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וזאת מאז חודש ספטמבר 2000, ועל כן, יש לראותו כמי שנפגע כתוצאה מ"פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק (סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב-1952), ומכאן שאין להטיל על המדינה כל חבות בגין כך.
בבקשתה של הנתבעת נטען כי התובע הנו תושב רפיח אשר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. עוד טוענת הנתבעת כי אין כיום אפשרות לאכוף בשטחי הרשות פסקי דין שניתנו על-ידי בתי משפט בישראל (הנתבעת צרפה תעודת עובד ציבור בעניין) ומכאן קיים צורך בהטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, ככל שאלה תפסקנה.
בתגובת ב"כ התובע נטען כי לאור מצבו הכלכלי הקשה, קבלת הבקשה ומתן צו לערובה תסתום את הגולל על תיק זה ותסגור את שערי בית המשפט בפני התובע. תגובת ב"כ התובע לא כללה התייחסות באשר לסיכויי התביעה אך צורפה לה תצהיר התובע הכולל התייחסות לנסיבות הארוע הנטען, לתגובה צורף תצהיר של מר חסן אבוסוילם, מכר של התובע ושל משפחתו, בו הצהיר כי הוא התנדב לשלם את אגרת התביעה עבור התובע, וזאת עקב מצבם הכלכלי הקשה של התובע ושל משפחתו. עוד הצהיר מר אבוסוילם כי אינו יכול ואף אינו צריך להמשיך ולממן את תביעתו.
לתגובה ניתנה תשובת הנתבעת.
דיון
תקנה 519 לתקנות קובעת כי:
"א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.
ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מלתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".
תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי, וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני, ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו המהווה זכות יסוד.
התקנה אינה מפרטת את המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע על הפקדת ערובה. הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. ביהמ"ש הדן בבקשה לערובה להוצאות, צריך לבחון את סיכויי התובענה, כדי למנוע תביעות סרק וכן את האפשרות שתהיה לנתבע לגבות הוצאותיו אם התביעה תדחה. עוד נפסק כי במסגרת השיקולים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, פועל בראש ובראשונה השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, נוכח זכות הגישה לערכאות, המוכרת כזכות קונסטטוציונית. זכות זו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תדחה (רע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ
, פ"ד מד (1) 647, 650).
בפס"ד האמור לעיל, קבע כבוד השופט לוין כי:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת , מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר.
תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)".
בנוסף, על בית המשפט לשקול גם את סיכויי התביעה להתקבל. על בית המשפט לאזן בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע.
מחד, עליו לדאוג כי גם תובע עני ובכללם גם פושט רגל וגם חברה בקשיים יוכלו לזכות לסעד משפטי המגיע להם.
מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו גם את הנתבע אשר בסופו של הליך יקר ומיגע עלול למצוא עצמו בפנ שוקת שבורה ובחוסר יכולת לממש את ההוצאות שתפסקנה לזכותו.
לעניין זה, התייחס בית המשפט בע"א 2877/92
סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר
, פ"ד מז (3) עמ' 846 בע"מ 850:
