א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
50613-06
26/03/2007
|
בפני השופט:
אברהם קסירר
|
| - נגד - |
התובע:
כלל חברה לביטוח בע"מ
|
הנתבע:
פרידקין אברהם
|
| החלטה |
המבקשת (היא הנתבעת) עותרת לדחייתה על הסף של תובענת המשיב (הוא התובע) מחמת התיישנות עילת התביעה. אפתח בתיאור קצר של ההליכים.
רקע כללי
המשיב, יליד 25.8.1983 נפגע לטענתו ביום 5.4.1999 בזמן שהיה תלמיד תיכון (קטין) בבית ספר בבת ים, עת הועף קיסם חד לתוך עינו השמאלית על ידי ילד אחר וגרם לו, לטענתו, לפגיעה קשה בעינו. ממשיך המשיב וטוען כי המבקשת ביטחה אותו על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים ולפיכך, אחראית היא לפיצויו.
עמדת המבקשת
המבקשת טוענת כי על פי הוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, (להלן: "
החוק") ועל פי ההלכה הקובעת כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם קרות מקרה הביטוח הרי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
ממשיכה המבקשת וטוענת כי האירוע הנטען התרחש ביום 5.4.1999 עת היה המשיב קטין. מכיוון שהתביעה הוגשה רק ביום 4.9.2006, בחלוף 3 שנים מהיום בו מלאו למשיב 18 שנים (25.8.2001), הרי שהתביעה התיישנה.
עמדת המשיב
לטענת המשיב, פוליסת הביטוח איננה מגדירה באופן מפורש מהו "מקרה ביטוח". לטעמו, המונח "מקרה ביטוח" מורכב מאירוע אשר גורם למבוטח היזק גופני אשר בעקבותיו נגרמת למבוטח נכות. ממשיך המשיב וטוען כי עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם גיבוש הנכות אצל המבוטח וכי כל עוד לא נתגבשה נכותו, לא ניתן לדבר על "מקרה ביטוח".
המשיב טוען כי נכותו התגבשה (אם בכלל) זמן רב לאחר התרחשות התאונה מבלי לציין תאריך מדוייק או משוער. עוד טוען המשיב כי לצורך הטיפול בעינו נדרשו טיפולים רבים ומספר ניתוחים כאשר האחרון בהם נערך ביום 1.2.2005. לטענת המשיב, גם חוות הדעת הרפואית מיום 24.2.2004 אשר צורפה לכתב התביעה אינה משקפת את סופיות מצבו הרפואי שכן המשיב נזקק לטיפולים נוספים מאוחרים יותר.
דיון
סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות") קובעים כי תובענה אזרחית מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה.
בעניין ע"א 1254/99
המאירי נ' הכשרת הישוב
, פ"ד נד(2) 535, מבהירה השופטת שטרסברג כהן את ארבעת הטעמים העיקריים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות:
הראשון - שיקולים ראיתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן;
השני - הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו וכדי שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל;
השלישי - נעוץ בעובדה לפיה התובע "ישן על זכויותיו ונמנע מהגשת תובענה במשך תקופה ארוכה, ויתר למעשה או מחל על זכותו לתבוע;
הרביעי- האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות עכשויות ולא תעסוק בבירור מחלוקות מהעבר הרחוק.
במקרה שלפנינו, התביעה הוגשה על סמך חוזה ביטוח בין הצדדים ועל כן חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, המעמיד את תקופת ההתיישנות בתביעה על תגמולי ביטוח על שלוש שנים. יחד עם זאת, הואיל וסעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה, הרי שמניין שלוש השנים יתחיל מהיום בו מלאו למשיב שמונה עשר שנה.
בפסק הדין רע"א 5423/91
ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ
, פ"ד מח(3) 441, 454 הבהיר בית המשפט העליון (מפי כב' השופט אור), כי יש לפרש את סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח כבא לקצר את תקופת ההתיישנות, הקבועה בחוק ההתיישנות, לשלוש שנים, תוך שהוא מדגיש כי-
"לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת שלפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות ההתיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם את היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלוונטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתישנות את מלוא תוקפן. אכן, זהו המקרה שלפנינו: שיקולי מדיניות (שפורטו בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הפרופסור ידין בחיבורו הנ"ל) מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח..."
