(בבקשה למתן ערובה להוצאות)
1. זו בקשה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הנתונה לו בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ויורה למשיבה 1 ליתן ערובה להוצאות המבקשת בניהול התביעה.
2. בכתב התביעה המתוקן (מיום 27/3/07), טוענת המשיבה כי רכשה את זכויות החכירה בקומה 25 של בניין המשרדים המצוי ברחוב דניאל פריש 3 תל אביב, בעוד שהמבקשת היא הבעלים של זכויות החכירה בקומה ה-26 שעיקרה קומה טכנית, אך מצוי בה גם שטח נוסף של כ-50 מ"ר אשר שימש בעבר כמשרדה של המבקשת המשמשת גם כחברת הניהול של הבנין.
3. בכתב התביעה, טוענת המשיבה כי המבקשת במחדליה מונעת מן המשיבה לקבל היתרים מתאימים עבור הקומה ה-25 למעט היתר זמני לשימוש חורג, זאת אף כי הכשירה אותה על פי דרישות הרשויות, כאשר גורמי התכנון מסרבים לפצל את הליך הרישוי, ומתנים את אישור הרישוי לקומה 25, ברישוי הקומה 26, כתוצאה מכך, טוענת המשיבה נפגע ערכה הכלכלי של קומה 25 והמשיבה לא יכולה היתה למוכרה בזמנו, ובגין נזקיה אלה ונזקים נוספים, הוגשה תביעה בתיק העיקרי לחיוב המבקשת בתשלום בסך 2,500,000 ש"ח. למועד מתן החלטה זו, טרם הוגש כתב הגנה מתוקן.
4. בבקשתה, טוענת המבקשת כי עוד ביום 27.12.05 הגישה המבקשת תביעה בת.א. 62894/05, לתשלום דמי ניהול, נגד המשיבה, בגובה של 231,752 ש"ח. בתביעה זו ניתן פסק דין, כנגד המשיבה, בהעדר הגנה. טוענת המבקשת בבקשתה ובתצהירו של מר מרקוס בוגומולסקי מטעמה, כי לאחר מתן פסק הדין, הגישה המשיבה בקשה לביטולו, ולאחר שזו נדחתה אף ערערה על החלטת הביטול. משלא עוכבו ההליכים, ניסתה המבקשת לפעול בהליכי ההוצל"פ לאכיפת ביצועו של פסק הדין אך לא הצליחה עד עתה לגבות ולו שקל אחד מן החוב המגיע לה.
5. במצב דברים זה, טוענת המבקשת, ואף טוען המצהיר מטעמה - "המשיבה היא ככל הנראה חברה ריקה מנכסים, גורר את המבקשת לניהול הליך שעלויותיו רבות, כאשר לאור התנהגותה של המשיבה עד כה, ברור כי אם תביעתה תדחה, לא יהיה למבקשת מקור כלשהו לגביית הוצאותיה". (סעיפים 6, 7, 8 לתצהירו של מר בוגומולסקי).
6. בדיון שהתקיים בפני ביום 27/3/07 הודיע ב"כ המשיבה עו"ד טל חוטר ישי כי אין לו צורך בחקירתו של מר בוגומולסקי על תצהירו.
7. בתגובתה, טוענת המשיבה כי הנחתה או סברתה של המבקשת, כי המשיבה היא "ככל הנראה חברה ריקה מנכסים", היא סברה מוטעית, והנסתרת במסמך נספח 1 לכתב התביעה (הוא הסכם רכישת זכויות החכירה בקומה 25 במלואה של הבניין וכן שטח נוסף בקומה הראשונה של הבניין בהיקף של 300 מ"ר בתמורה כוללת של 2,031,000 $).
טוענת המשיבה כי העובדה שהמבקשת ביקשה לנסות ולעקל ציוד המצוי במשרדי ב"כ המשיבה השוכן בחלק מהקומה 25 אינה מצביעה על קשיי גבייה כלשהם.
דיון
8. מעיון בתגובת המשיבה עולה כי אין המשיבה בתגובתה מכחישה הטענה כי היא "ככל הנראה חברה ריקה מתוכן". לא ברור מתגובתה של המשיבה, אם הנכס דהיינו- זכויות החכירה של הקומה ה-25 עדיין בבעלותה, האם רשומה משכנתא על זכויותיה.
9. בתגובתה, המשיבה איננה מכחישה את טענת המבקשת כי טרם שילמה את החוב שנפסק לחובתה, לטובת המבקשת.
10. המסגרת הנורמטיבית, הקובעת הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבעות, מקום בו הנתבעת הנה חברה, מצוייה בהוראות סעיף 353 א' לחוק החברות תשנ"ט - 1999, ובהוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.
11. מפרשנות תכליתו החקיקתית של סעיף 353 א' לחוק החברות תשנ"ט - 1999עולה כי - התנאי היחיד לחיובה של חברה - תובעת- במתן ערובה לתשלום הוצאות, אם תידחה תביעתה, הנו - חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות.
הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה - התובעת, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי. בהתאם, על בית המשפט לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של הנתבע הנגרר בעל כורחו להליך המשפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון, שלא להטיל מגבלות על התובע המבקש לפנות לבית המשפט, כדי לממש את זכויותיו הלגיטימיות, ואשר הטלתן עלולה לסכל את יכולתו להזקק להליך המשפטי.
(ראה: רע"א 8010/01
יעקב מימון נ' גונר אלדן (טרם פורסם), מפי כב' השופטת דליה דורנר).
12. הוראת סעיף 353 א' לחוק החברות, יוצרת חזקה כי על החברה המגישה תביעה, להפקיד ערובה להוצאות הנתבעת, אלא אם תוכיח החברה התובעת כי ביכולתה לפרוע ההוצאות שיושתו עליה.
13. בענייננו כאמור לעיל, תמכה המבקשת בקשתה בתצהיר שלא נסתר ובו נטען כי המשיבה איננה משלמת חוב פסוק העולה על 231,000 ש"ח. המשיבה לא מכחישה עובדה זו.
בנסיבות אלה הועבר לשכמה של המשיבה, הנטל לסתור את החזקה לפיה יש לחייבה במתן ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.
14. המשיבה - לא הרימה את הנטל לסתור את החזקה האמורה. העובדה כי על פי נספח 1 לכתב התביעה, התחייבה לשלם לחברה אחרת - תכן הנפקות (1987) בע"מ 2.5 מיליון $, בתנאים המפורטים באותו הסכם, אין בה די כדי להרים את הנטל לסתור את החזקה האמורה. כשלון הליכי ההוצל"פ הננקטים כנגד המשיבה, על ידי המבקשת לאכיפת ביצוע פסק דין היא עובדה המצביעה על
חשש ממשיכי אם תחוייב המשיבה בהוצאות, לא תהיה למבקשת דרך להפרע ממנה. המשיבה אף לא מנמקת את הסיבה לאי תשלום החוב הפסוק שנפסק כנגדה, והיא איננה מעידה על יציבות כלכלית ומעלה חשש כבד, אשר אליו כיוון המחוקק בסעיף 353 א' לחוק החברות.
15. מן האמור לעיל עולה כי בהתחשב בנסיבותיו של המקרה שלפנינו - ובכלל זה מצבה הכלכלי הנטען של המשיבה - קמה עילה מכח ההסדר החקיקתי שבסעיף 353 א' לחוק החברות תשנ"ט - 1999 לחייב את המשיבה בהמצאת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת, למקרה שתידחה תביעתה, ובשים לב לגובה סכום התביעה.
