המבקש הוא אחד משלשה החתומים כערבים על הסכם הלוואה, נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר", שנטל הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") מאת התובע כמפורט בכתב התביעה (להלן: "ההסכם" ו "ההלוואה" בהתאמה).
סכום ההלוואה הוא בסך של -.74,900 ש"ח והיא ניתנה לתקופה של 20 חודשים ולתשלום ב- 20 תשלומים שווים ורצופים, לפירעון קרן ההלוואה וכן בנוסף, 20 תשלומים שווים ורצופים בסך של -.1,677 ש"ח כ"א לפירעון הריבית בגין ההלוואה, כאשר בסכום זה כלול שיעור מע"מ ובסה"כ הסכום שהיה על הנתבע לשלם לתובע עומד על הסך של -.108,440 ש"ח.
משלא עמד הנתבע בתשלום סכום ההלוואה הוגשה התביעה הנוכחית במסגרתה נתבע גם פיצוי מוסכם בשיעור של -.10,000 ש"ח, כפי סעיף 5 להסכם.
בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן, העלה המבקש טענות שונות באשר לכך שהוטעה על ידי הנתבע, שהיה מעבידו, וכי חתם על ההסכם מבלי דעת וכיוצא באלה טענות שונות הנוגעות לידיעתו בדבר הוראות ההסכם וערבותו ולמידע שלא נמסר לו, אולם בסיכומי טענותיו שוב לא חזר המבקש על טענות אלו ויש לראותן כנזנחות (וטוב שכך) ושוב אין עלי לדון בהן [ ע"א 675/86 רבקה שמייסר נ. יצחק הודסמן, פד"י מד1 עמ' 133; ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ. סולל בונה בע"מ ואח', פד"י מז1 עמ' 311; ע"א 447/92 הנרי רוט נ. אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פד"י מט2 עמ' 102 בעמ' 107 ].
עיקר טענותיו של המבקש נוגעות לכך שהתובע הפר את החובות המוטלות עליו על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993 (להלן: "חוק ההלוואות") וכן את הוראות תקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית), תש"ן - 1989 (להלן: "התקנות").
יאמר, אם כי איני רואה צורך להרחיב בעניין זה כאן, שעל פני הדברים נראה שהתקנות, שהותקנו עוד לפני חקיקת חוק ההלוואות, חלקן מיותרות מכך שהן מקבילות להוראות חוק ההלוואות וחלקן יש לראותו כמבוטל, בהיותן סותרות את הוראות חוק ההלוואות, אולם, כאמור, אין צורך להידרש לכך בשלב זה.
לפי תצהירו של המבקש, התובע עוסק בהלוואות בגדר עיסוק, ועל כן לא חל עליו הסייג לקיום הוראות חוק ההלוואות הקבוע בסעיף 15(א) לחוק הנ"ל; טענה זו לא נסתרה בשלב זה של הדברים והמבקש גם לא נחקר לגביה ועל כן יש לראות את התובע, בשלב זה של הדברים, כמי שחוק ההלוואות חל עליו במלואו.
מאידך, צודק התובע לכך שאין להלוואה הנידונה דין הגבלת ריבית לפי סעיפים 5, ו 6 לחוק ההלוואות הואיל והיא הלוואה העולה על סכום של -.25,000 ש"ח ועל כן לא חלים עליה הוראות סעיפים אלה, כפי המפורט בסעיף 15(ב)(1) לחוק.
למרות זאת, עשוי הוא שבית המשפט יתערב בעניין שיעור הריבית הנקובה בחוזה הלוואה, מקום ששיש לראות בה "ריבית נשך" שתשלומה עומד בניגוד להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 [ וראה הוראת סעיף 16 לחוק ההלוואות; רע"א 5777/04 עדיאל מרנץ ואח' נ. גרציאלה רודריגז ואח', פד"י נט1 עמ' 420 ].
לפי ההסכם מדובר בריבית, כולל מע"מ בסכום כולל של -.33,540 ש"ח [ סעיף 3(ב) להסכם ] ושיעורה המחושב הוא 38.5%, לאחר ניכוי המע"מ לתקופת של 20 חודשים ולכאורה מדובר בשיעור שנתי של 23.1% וכך מציג זאת ב"כ התובע [ סעיפים 18 ו 22 לסיכומי טענותיו, ללא הסברים "מיותרים" ].
מקווה אני עבור ב"כ התובע שלא ניסה להטעות את בית המשפט בעניין זה; מבלי להיות מומחה בחישובי ריבית, ברור הוא ששיעור הריבית הוא לפחות כפול, הואיל והריבית מחושבת כאמור לעיל לאורך כל תקופת ההחזר על מלוא סכום ההלוואה, בעוד שבמהלך התקופה משולמת גם קרן ההלוואה ב 20 תשלומים שווים ורצופים.
אמור על כן, ואיני בטוח שאיני עושה טעות בגישתי זו לטובת התובע, ששיעור הריבית בפועל הוא לפחות כפול ועומד על סדר גודל של 77%.
גם ב"כ התובע סובר כי שיעור כזה של ריבית ראוי להתערבות בית המשפט (סעיף 21 לסיכומי טענותיו).
נוסף לאמור לעיל לוקה ההסכם גם בכך שאין בו גילוי נאות של שיעור העלות הממשית של האשראי, כפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק ההלוואות [ וראה סעיפים 3(ב)(4) ו 3(ב)(8) לחוק ההלוואות ] וייתכן ויש לראות את סעיף הפיצוי המוסכם גם כריבית פיגורים שלגביה לא נמסרו פרטים נאותים לפי החוק הנ"ל.
נתונים אלה מצדיקים מתן רשות להתגונן לערב, המבקש, שייתכן ובית המשפט ייראה להתערב בקביעות ההסכם, בדרך זו או אחרת.
הבקשה מתקבלת לעניין הנושאים הנידונים לעיל, בכל הנוגע לתוכן ההסכם.
הדיון ייקבע לקדם משפט ביום 21/2/07 שעה 11:45.
הוצאות הבקשה ייפסקו על ידי תוך התחשבות, בין היתר, בעמדות הצדדים בהמשך ההליכים.
המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לצדדים בדואר.
