בפני בקשת נתבע 2 (להלן:
"המבקש") לביטול פסק דין שניתן כנגדו ביום 24.6.07. לטענתו, הדיון נשכח ממנו מסיבות אישיות ולחצים שכן הוא מצוי כרגיע בהליכי גירושין ובאותו שבוע היה דיון בבית הדין הרבני באשקלון. בנוסף, לגרסתו, ביום הדיון אף היה חולה.
לטענת המבקש, בדיון מיום 20.3.07 נקבע כי עליו להגישו מסמך כי הנו חבר בנתבעת 1 וזאת על מנת למחוק אותו מהתביעה. לטענתו, ממועד הדיון ועד היום לא הגיש כל מסמך מפאת מצבו האישי וכן לאור פטירת אביו, אך המבקש צירף אישור זה לבקשתו.
לטענת המשיבה, ביום 7.9.05 היא הגישה תביעה בסדר דין מהיר. ביום 18.1.06 ניתן פסק דין כנגד הנתבע על ידי כב' הרשם יובל גזית, מאחר והנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדו. ביום 19.9.06 כ- 8 חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שנתן נגדו בטענה כי נסיבות אישיות הן שמנעו ממנו מלהגיש את בקשת הרשות להתגונן וכי אותן נסיבות אישיות הנן בית היתר הליכי הגירושין המתנהלים בינו לבין אשתו.
בדיון שנערך ביום 21.12.06 החליט כב' הרשם כי בהסכמת הצדדים יבוטל פסק הדין שניתן כנגד הנתבע וזה יבוטל בכפוף להוצאות בסך 1,500 ש"ח, סכום אשר לא שולם על ידי הנתבע עד לעצם הגשת תגובה זו.
לטענת המשיבה, המבקש הגיש את כתב הגנתו ביום 13.2.07 וביום 20.3.07 נערך דיון בין הצדדים ובו נקבע כי על הנתבע להמציא לתובעת בתוך 30 יום אישור לגבי היותו חבר בנציגות הבית המשותף, אישור אשר הנתבע לא טרח להגיש לידי התובע.
ביום 24.6.07 נערכה ישיבה מקדמית, אולם, המבקש שוב זלזל בזמנו היקר של בית המשפט ובחר שלא להופיע לדיון ולכן ניתן פסק דין בהעדרו. ביום 21.8.07 הגיש המבקש פעם שנייה בקשה לביטול פסק דין ובה חוזה הנתבע שוב על אותן טענות חוזרות ונשנות כי בשל מצבו האישי ובשל הליכי גירושין בינו לבין אשתו, נבצר ממנו מלהופיע לדיון, כמו כן טוען כי בדיעבד הסתבר לו כי במועד הדיון היה חולה, כשהאישור אותו מצרף הוא כחודש לאחר מעוד הדיון.
לטענת המשיבה, המבקש הפגין לאורך כל התקופה שבה מתנהלים ההליכים כנגדו, זלזול, הן כלפי בית המשפט והן כלפי המשיבה, בכך שלא טרח להופיע לדיון בבית המשפט, לא הגיש לידי התובעת את האישור לגבי היותו חבר בנציגות הנתבעת 1, לא שילם את ההוצאות אשר נפסקו לחובתו כאמור בסעיף 5 לתגובה וכל זאת במטרה לסרבל את ההליכים.
לטענת המשיבה, הבקשה לביטול פסק דין נעשית למרות שהמבקש ידע על מועד הדיון הצפוי ומסיבות שאינן מוצדקות מגיש בקשה לביטול בשנית.
לטענתה, בקשתו לביטול פסק דין נונה לשיקול דעת בית המשפט, אולם, שומה על בית המשפט להביא בשיקול את העובדה כי פסיקת פיצויים לטובת המשיבה לא תועיל שכן המבקש כלל אינו טורח לשלם פיצויים שכבר נפסקו לו בתיק הנדון,כמו כן הנתבע לא הראה טענת הגנה משמעותית שיש בעטיה לבטל את פסק הדין.
לטענת המשיבה, המבקש הפגין לאורך כל ההליך המשפטי יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין והנו סבור כי באמתלות שונות יוכל להתנער מחובתו זו ולהגיש הלוך וחזור בקשות לביטול פסק דין ובכך לבזבז את זמנו היקר של בית המשפט ושל המשיבה.
דיון
"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.
מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר". (כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 -
ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (3), בעמ' 2133).
ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט.
בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (ראה לעניין זה רע"א 8292/00
גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על,2001(1) בעמ' 1121).
יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להידרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא הייתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".
ויפים לעניין זה גם דבריו של כב' הש' מצא בע"א 5000/92 -
יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:
"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו....
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה...".
במקרה דנן, אין המדובר בהמצאה שלא כדין, כי אם בטעות אנוש. המבקש ידע על הדיון אולם לגרסתו נשכחה ממנו עובדת קיומו שכן מצוי בלחצים נפשיים לאור הליך גירושין שמתנהל בינו לבין רעייתו.