כזכור, כפרה הנתבעת בעובדת היות האירוע אשר התרחש ביום 01.08.02 ואשר במהלכו נפגע התובע, בגדר "תאונת דרכים".
בדיון שהתקיים ביום 14.11.04, במהלכו נחקר התובע, הצהירה הנתבעת כי ישנם שני עדי ראיה, שהם פועלים זרים אשר עבדו באתר שבו לטענת התובע, התרחשה אותה תאונת דרכים נטענת וכי גרסתם אינה תומכת, כלל ועיקר, בגרסת התובע.
כעת ברור, כי אותם עובדים זרים סיימו עבודתם בארץ וחזרו לארצות מוצאם.
ב"כ הנתבעת סבור כי למרות שלא ניתן לקרוא לעדים אלו לחקירה בביהמ"ש, עדיין פתוחה בפניו הדרך להציג כראיה מטעמו, את תמליל חקירתם של אותם עובדים, חקירה שקוימה על ידי חוקר שחקר את התרחשות האירוע, מטעם הנתבעת וכן, את ההודעות של אותם עדים בפני החוקר.
בקשת ב"כ הנתבעת נוסחה באופן תמציתי למדיי ונדמה, כי עיקר הנמקתו להתיר הגשתם של התמלילים, מכוונת עצמה לכך שהעדר האפשרות לחקור העדים אודות גרסתם בפני החוקר, נוגעת לשאלת המשקל שיוכל ביהמ"ש לייחס לגרסה זו.
משהוגשה הבקשה, הוריתי לב"כ התובע ליתן תגובתו וזה, בתגובתו בכתב, חזר על התנגדותו להגשת התמלילים וההודעות, מאחר ולדעתו, המדובר בניסיון להכשיר עדות שמיעה, שלא מכוח החריגים המוכרים.
כזכור, טען התובע כי התאונה בה נפגע, התרחשה עת ביקש הוא לרדת מתא הנהג של המשאית, או אז מעד ונחבל בגופו.
הנתבעת טענה כי פגיעתו של התובע, אם בכלל, נגרמה במהלך פריקת משטח אשר היה על המשאית והנפילה, אם ארעה, הייתה מארגז המשאית.
אין חולק כי במעמד קרות האירוע או בסמוך להתרחשותו, נכחו במקום שלושה אנשים, זולת התובע - מר חכמון, נציג חברת "מצלאוי", וכן שני פועלים זרים, האחד מלגזן, שמתפקידו היה לפרוק המשטחים מהמשאית (פועל רומני) והאחר - פועל תורכי בשם מוסטפא.
לטענת הנתבעת, בהתאם לממצאי החקירה שנתבצעה לאחר קרות האירוע, התובע עלה יחד עם שני הפועלים, לטפל בהתרה ופריקה של המשטחים, ומשם נפל.
כאמור, בקשת הנתבעת להתיר הגשתם של התמלילים וההודעות, מכוונת להכשיר הגשתם כראיה של הודעות שמסרו, כך נטען, העובדים הזרים לחוקר שחקר האירוע מטעם הנתבעת, זאת חרף העובדה כי עובדים אלו עזבו את הארץ ולא יובאו להעיד.
נכון אמנם כי כיום מסתמנת גישה שלא להכביד יתר על המידה בשאלת קבילותה של ראיה, אלא הדגש צריך להינתן אודות משקלה. אלא שבכך אין כדי להושיע לנתבעת, הכל כפי שאפרט להלן.
כזכור, הנתבעת חפצה להציג הודעות שגבה החוקר מטעמה מאת אותם שני עובדים זרים, שבשלב זה אין הנתבעת פועלת להבאתם כעדים מטעמה, וכן מבוקש להתיר הגשת הקלטות המתעדות את השיחות שקיים החוקר עם אותם עובדים.
להלן אתייחס לעתירות השונות.
הכלל הוא
"שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור: מפיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר."
(ספרו של השופט י' קדמי "על הראיות", חלק א', עמ' 481).
בהמשך נאמר עוד:
"המבחן המעשי המשמש לזיהויה של עדות מפי שמועה הוא: האם העד מסוגל להעיד ולהיחקר בחקירה שכנגד על
אמיתות הדברים שהוא מוסר? במקום שהתשובה לשאלה זו הינה בשלילה - אות הוא, כי המדובר ב"עדות מפי שמועה" (שם, עמ' 483).
עוד נאמר:
"הכלל הפוסל עדות מפי השמועה אוסר על עד למסור בעדות מידע שהגיע אליו מפיו של אחר - בע"פ, בכתב או בהתנהגות - אם תכלית העדות היא
הוכחת אמיתותו של אותו מידע, זאת - משום שאין הוא יכול לערוב לאמיתותו של תוכן המידע." (שם, עמ' 496).
(ההדגשות אינן במקור - נ.נ.).