שמעון נחמיה ,יליד 1959 , היה עובד משרד האוצר, וביום 24/3/97 , כשנסע עם רכבו בכביש קרני שומרון קדומים, התפוצץ צמיג הקדמי ברכבו, הרכב איבד שווי משקל והתהפך לצדי הדרך. שמעון נפגע פגיעה גופנית, ובסוף תהליך הטיפול ושהיקום , נשאר עם נכות מלאה.
האירוע בו נפגע שמעון מהווה תאונת דרכים על פי הגדרת המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים,השתל"ה - 1975 . אך בהיות שמעון עונה גם על הגדרת המונח" עובד" אשר בחוק שירות המדינה (גמלאות)(נוסח משולב)- התש"ל- 1970 , הגיש שמעון תביעה לגמלה בהתאם לחוק הגמלאות , כנגד מדינת ישראל .
ביום 16/4/2001 הוכר שמעון כנפגע בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות ) (נוסח משולב) 1970 (
להלן "חוק הגמלאות") והמדינה שילמה לו לעוד עתידה לשלם לו תשלומים רבים .
המדינה הגישה תביעה זו כנגד מבטחות הרכב בו נהג שמעון ,בטענה כי על פי סעיף 60 (א) לחוק הגמלאות חבות הנתבעות בשיפוי המדינה על הגמלאות ששילמה ושעוד תשלם לנפגע .
האירוע בו נפגע שמעון היה כאמור ביום 24/3/97 , התביעה הוגשה ביום 10/6/04 , קרי יותר משבע שנים אחרי האירוע בו נפגע שמעון .
הנתבעות טוענות, הן בכתב ההגנה ,והן בבקשה נפרדת ומיוחדת שהגישו בבש"א 163471/05 (נושא החלטה זו ) ,כי יש לדחות את התביעה נגדן על הסף , מחמת התיישנותה , שכן זו כאמור הוגשה אחרי שבע שנים הקבועות בחוק התיישנות.מן היום בו אירע המאורע המזכה את שמעון בגמלאות .
המבקשות מנמקות את בקשתן בכך כי עילת התביעה של המשיבה נעוצה בסעיף 60 לחוק הגמלאות. וכי- כך טוענות הן- קיימת הוראה דומה להפליא להוראת סעיף 60 הנ"ל , בחוק הביטוח הלאומי ,סעיף 328 , ובבקשתן מנתחות את קווי הדמיון בין שתי ההוראות ומגיעות למסקנה כי מאחר ועל פי הפסיקה עילתו של הביטוח הלאומי לתבוע שיפוי מאת מזיק לאחר ששילם לניזוק את נזקו על פי הוראות החוק, הנה תביעת שיבוב ,בה אין למטיב כלפי המזיק ,יותר מאשר יש לניזוק שנזקו הוטב, ומאחר ובהתיישן תביעת הניזוק, מתיישנת גם תביעת המוסד, ומאחר ותביעת הניזוק , בתביעות אשר סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי חל עליהן, מתיישנת כעובר 7 שנים מיום האירוע, כך גם תביעת המוסד מתיישנת בעבור 7 שנים מיום האירוע .
המבקשות מבקשות ללמוד גזירה שווה בין הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והפרשנות שניתנה להן אגב שאלת ההתיישנות ובין הוראות סעיף 60 לחוק הגמלאות .
המבקשות עצמן מניחות לפתח בית המשפט לדיון את השאלה :
" האם להכיר בזכות השיפוי של המדינה הנסמכת על הוראות חוק הגמלאות כזכות עצמית / כזו העומדת על רגליים עצמאיות או שמא להתייחס אליה כאל זכות מכוח דיני הסוברוגציה , הווה אומר מכוח דיני התחלוף "
ראה סעיף 10 לבקשה .
טוענות המבקשות כי התפישה המשפטית הנכונה הנה להכיר בתביעת השיפוי של המדינה מכוח חוק הגמלאות , כתביעת סוברוגציה ולא כזכות העומדת על רגלים עצמאיות.
אומנם ערות המבקשות לכך כי פסיקת בית המשפט העליון , כבר אמרה את עמדתה בשאלה שהונחה לפתחו של בית המשפט בבקשה זו, וכי התשובה היא כי זכות המדינה הנה זכות העומדת בפני עצמה , ומנין הימים לעניין תקופת ההתיישנות אינו מתחיל ביום אירוע התאונה , ואולם מציעות המבקשת גישה חדשנית ולפיה יש לבטל את האבחנה בין תביעת המדינה על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות ותביעת המוסד לביטוח לאומי על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי .
המבקשות נזקקות למימד נוסף לביסוס טענתן שיש לראות בתביעה על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות כתביעת סוברוגציה , וזאת ע"י השוואת עמדת הפסיקה בקשר להתיישנות תביעות לפי חוק הגמלאות , וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י 1950 (להלן
"חוק המשפחות") ,וכן חוק הנכים ( תגמולים ושיקום ) התשנ"ט 1959 (להלן "
חוק הנכים")
מודות המבקשות , בין השיטין , כי תביעה לפי חוק חיילים שנספו במערכה, וחוק הנכים, אכן מדובר בתביעה עצמאית, אך מבקשות לאבחן בין תביעה על פי שני חוקים אלו ובין תביעה על פי חוק הגמלאות, ומבקשות לשוות את הדין בין הוראות חוק הגמלאות ובין חוק הביטוח הלאומי .
המבקשות מבקשות להיעזר בדמיון נוסח בין הוראות סעיף 60 לחוק הגמלאות וסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי . במקביל ,בפסיקה שצוטטה מאשרות הן כי אין דין תביעה של המוסד על פי סעיף 328 , כדין תביעה של המדינה על פי חוק חיילים שנספו במערכה או חוק הנכים. .
עמדתה של המשיבה הנה חדה קצרה וברורה . לדידה ההלכה הפסוקה מפי בית המשפט העליון הנה כי יש להכיר בתביעת המדינה כזכות שיפוי עצמאית ומועד ההתיישנות הנו ממועד ביצוע התשלום בפועל ע"י המדינה ולא מועד אירוע התאונה .
גם המשיבה התובעת תומכת את יתדותיה בפסיקה של בית המשפט העליון בנושא .
דיון
