בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.
חברת א-ת כל קשר בע"מ (להלן:
"התובעת") הינה המוציאה לאור של העיתון "אנשים" אשר עוסקת, בין היתר, במתן שירותי פרסום. לטענתה מר צארום שי (להלן:
"הנתבע" או
"המבקש") הזמין מהתובעת מודעות פרסום עבור עסקו בחודש פברואר לשנת 2006. כנגד פרסומים אלו הונפקה לנתבע חשבונית אשר לא שולמה במלואה. סך התחייבויותיו של הנתבע בגין פרסומים אלו עמד על 7,500 ש"ח.
כנגד הנתבע נותרה יתרת חוב בסך 1,438 ש"ח אותם נדרש לסלק על ידי התובעת. אולם, חרף דרישות חוזרות ונשנות לא שולם החוב האמור עד עצם היום הזה. משכך לא נותר לתובעת כל ברירה אלא להגיש תביעה זו.
בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע שעובד התובעת בשם ברק, שהיה סוכן המכירות שהכיר ואשר ביקש לחדש את ההסכם לעוד 10 פרסומים, קיבל לידיו במזומן סך של 1,450 ש"ח, עבור הפרסום.
לאחר מכן, התובעת הפסיקה את ההפצה ברחובות ובגלל שהפרסום איננו מתל אביב סוכם בהסכמה כי לא יפורסמו 4 הפרסומים האחרונים והמבקש שילם עבור ה - 6 פרסומים.
לשיטתו של המבקש, כפי שהובהר בתצהירו בבקשת רשותו להתגונן נטען כי איננו חייב דבר לתובעת, נהפוך הוא, המבקש שילם לתובעת תשלומי יתר ומשכך היא חייבת לו כספים.
סוכן מכירות של התובעת, מר ברק, הבטיח כי ישלח לנתבע קבלה, אך לא עשה זאת.
עקב כל הסיבות שפורטו דלעיל, מן הדין לקבל את בקשת רשותו להתגונן.
דיון
בחינת בקשתו של הנתבע אינו מצריך לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו או אחרת לכאורה כדי להצדיק את בירורה. קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75
חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3) 437, 443).
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבעים (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66
מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח' פ"ד כ(2) 520, 522).
בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתו של הנתבע ולאפשר לו את יומו בביהמ"ש.
בתאריך ה - 27/01/08 נידונה בקשת הרשות להתגונן של המבקש והוא נחקר על תצהירו. הראייה היחידה שהציג המבקש לחיזוק טענותיו כי הסכום נשוא התביעה הועבר לידיו של ברק הוא דף החתום כביכול על ידו בו הוא מאשר את קבלת הסכום האמור. כפי שצויין לעיל אין כל צורך לדון בשלב זה בנוגע לראיות המוצגות בפני בית המשפט אולם גם במצב זה נראה אותו "דף" כראייה בעלת משקל נמוך עד מאוד, אם בכלל.
ראשית, הדף מתייחס
לשלושה תשלומים במזומן במועדים שונים ולא לאחד. לא הובהר מתי נחתם אותו פתק ומדוע המתין הנתבע לתשלום האחרון במזומן בכדי לקבל על כך "קבלה ארעית".
שנית, מקום החתימה של ברק, לכאורה, הוא באמצע המסמך ולא בסופו, בניגוד למה שמקובל בקבלות מסוג זה.
שלישית, "הקבלה" הנדונה היא חלק מדף נייר, אשר יתרתו "נחתכה" משום מה וללא הסבר.
רביעית, על אף ש"הובטח" לנתבע, כדבריו, שאחרי התשלום הנ"ל במזומן, ישלח לו קבלה, הוא שילם עוד שלושה תשלומים בשיקים, קיבל עליהם קבלה וחשבונית ולא דרש כלל במשך חודשים ארוכים, כל קבלה או חשבונית (בכדי להתקזז במע"מ ולקבל הכרה בהוצאות לצורכי מס הכנסה) במשך חודשים ארוכים ובעצם עד אשר דרשה התובעת את סילוק יתרת חובו עפ"י הספרים.
לאור האמור לעיל, ניתן היה לומר כי דין בקשת הרשות להתגונן היה להידחות. עם זאת, לא אעשה כן עקב המגמה לראות בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
משכך, הנני עושה חסד עם הנתבע, בהחלטתי להעניק לו רשות להתגונן, בפרט כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות, חוסר פירוט וכאשר אין לנתבע סיכויים רבים להוכיח את הגנתו (ראה ע"א 680/89
בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה (3) 757 וכמו-כן ראה ע"א 519/65
ברזילי נ' קשת, פ"ד כ (2) 141, וכן ע"א 244/66,
מזרחי נ' בראון, פ"ד כ(4) 90, וכן ע"א 38/77,
צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא (3) 401).
הנני משתמש בסמכותי על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי ומתנה את מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך
1,800 ש"ח בקופת בית המשפט, תוך 30 יום מהיום וזאת על ידי הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בלתי מותנית, צמודה למדד, ומתחדשת ללא מגבלת זמן.
