הנתבעת מס' 1 [ להלן: "החברה" ] והנתבע מס' 2 מר יצחק עברון, שהוא מנהלה ובעל מניותיה של החברה [ להלן: "עברון" ] ניהלו חשבונות אצל הבנק התובע
[ להלן: "הבנק" ] ונותרו חייבים לו כספים כפי המפורט בתביעות הבנק שהוגשו ב"סדר דין מקוצר" בתיקים שמספריהם מצוינים לעיל ונידונו במאוחד.
עברון ואשתו הגב' רנה - רנטה עברון, נתבעו גם בתביעה הנוגעת לחברה כערבים לה.
אין הנתבעים חולקים על העובדות הנ"ל לרבות פרוט החשבונות נשוא התביעה; טענותיהם הן טענות קיזוז בגין נזקים שגרם להם הבנק, לטענתו של עברון, בהפרת הסכמים והתנהלות שלא כדין ועיקרן בשלוש טענות כפי שיפורטו להלן [ ראה דברי עו"ד פלג, ב"כ הנתבעים, בעמ' 8 לפרוטוקול שורה 15 ודברי עו"ד עמית, ב"כ הבנק, בעמ' 10 לפרוטוקול שורה 15 ].
לעניין טענות הנתבעים ודרך ניהול הדיון, לא הפרידו הנתבעים, לנוחיותם, בין חשבונה של החברה לחשבונו של עברון, והבנק לא התנגד לדיון המאוחד במסגרת הכללית המאוחדת הנ"ל.
טענותיהם של הנתבעים נתמכו, לכאורה, בתצהירו של עברון ובחוות דעתו המתוקנת של מומחה מטעמם, מר דורון פולק מחברת ד.פ. ניהול ובקרת פיננסים בע"מ [ להלן: "פולק" ו "חוות הדעת" בהתאמה ].
טענה עיקרית וראשונית היא שהבנק התנה את האשראי שנתן לחברה ב"פתיחת תכניות
פקדון" [ סעיף 8 לתצהיר עברון ]; יאמר, טרם הכרתי חיה כזו ששמה "
תכנית פקדון" והניסוח נעשה ככל הנראה על מנת להתאים את העובדה שלחברה ו/או לעברון [ להלן אתייחס לעברון ] היה בבנק פקדון פר"י ופקדון פק"מ, לצרכי המקרים השכיחים הנטענים כ"התניית שירות בשירות" והכרוכים בדרישה "לפתיחת תכניות
חסכון".
העילה המשפטית לטענה זו הוא האיסור שבסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 אלא שהנתבעים כשלו בהוכחת התנאים העובדתיים והמשפטיים להפרתו של האיסור הנ"ל.
מבחינה עובדתית: מסגרת האשראי שניתנה לחברה הייתה בשיעור של -.250,000 ש"ח וזו ניתנה לה בחודש יולי 1998 כאשר לפניה עמדו לחברה מסגרות אשראי של -.150,000 ש"ח ו -.200,000 ש"ח החל מיום 4.1.97 ו 24.12.97 בהתאמה [ נספח 3לחוות הדעת ]; מאידך, לא היו לנתבעים מעולם יותר מאשר פיקדון אחד משמעותי בבנק; ראשיתו של פיקדון זה בסכום של -.150,000 ש"ח הוא ביום 29.5.2000 והוא נפדה
[ לאחר "גלגול" מפק"מ לפר"י ] ביום 15.6.2000, היינו פיקדון לתקופה של שבועיים, בסכום נמוך בהרבה מסכום האשראי, שהחל כשנתיים לאחר מתן האשראי ומשכו היה לתקופה של פחות מחודש ימים!
במקביל הפקיד עברון בפיקדון פק"מ סכום של -.100,000 ש"ח ביום 18.7.2000 אשר ב"גלגול" מסוים לפיקדון פר"י נפדה לאחר שנה, ביום 31.7.01 [ ראה הטבלה בעמ' 7 לחוות הדעת; להלן: "הטבלה" ]; הסכום בסך של -.250,000 ש"ח המופיע בעמודה תחתית של הטבלה כסכום הנחזה להיות סה"כ של סכומי הפיקדון אינו אלא חישוב אריתמטי חסר משמעות של הסכומים המפורטים בטבלה, כפי שפולק מודה בחקירתו הנגדית [ עמ' 6 ועמ' 7 לפרוטוקול ]; קרוב הייתי לכתוב שבהצגת הטבלה ניסה פולק להטעות את בית המשפט.
מכל מקום, ברור לאור האמור לעיל שאין כל קורלציה בין מתן האשראי ובין סכומי הפיקדון ומועדי הפקדתו השונים מפעם לפעם ובכך מתגלית טענה זו כ"הגנת בדים" שדינה להדחות ולו גם בשלב זה של הדיונים [ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ"א1 עמ' 253 בעמ' 257; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 193; בג"צ 3349/05 אנדרי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', "פדאור" (לא פורסם) 05 (13) 783; ע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף כרמיאל, פורסם באתר "נבו"; ראה לעניין הצורך בקורלציה כבסיס לטענת "התניית שירות בשירות": ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נז6 עמ' 769 ].
טענה שנייה נוגעת לכך שהבנק חייב את הנתבעים בריבית גבוהה יותר מהמוסכם ביניהם.
טענה זו מופרכת על פניה מתוך תצהירו של עברון ונספחיו.
שיעור הריבית ה"נוסף" שנגבה מהנתבעים לטענת עברון שלא כמוסכם נוגע לאותו חלק מהריבית הידוע כ"תוספת סיכון" [ ראה פרק 4 לחוות הדעת ].
בסעיף 8.1 לתצהירו, בפסקה השנייה, טוען עברון שהבנק התחייב שלא לגבות ממנו תוספת סיכון כלל ועיקר.
בסעיף 9.1 לתצהיר, משנה עברון את גירסתו, וטוען כי הבנק גבה ממנו תוספת סיכון מופרזת בניגוד למוסכם ביניהם, בכך שגבה תוספת סיכון בשיעור של 3% במקום שיעור של 1.5% כמובטח.
יתר על כן, גם במכתב ב"כ הנתבעים, נספח ב1' לתצהירו של עברון נכתב, בסעיף 2 למכתב, כי הבנק הסכים שלא לגבות תוספת סיכון כלל.
אילו נתגלו סתירות כאלו בעדות בחקירתו הנגדית של עברון, היה בהן כדי להפריך את גירסתו; קל וחומר כאשר אותן סתירות נגלות בעדותו הראשית ובמכתב בא כוחו שקדם לדיון ולתביעה.
