1. התובעת, תאגיד עזר בנקאי, מנהלת עסק של כרטיסי חיוב ומתן אשראי. התובעת הנפיקה לנתבע כרטיס אשראי. הנתבע צבר חוב בסך 53,534 ש"ח כלפי התובעת, ומכאן התביעה נגדו, שהוגשה בסדר דין מקוצר.
2. הנתבע ביקש מחיקת כותרת התביעה ולחלופין מתן רשות להתגונן.
3. הנתבע טוען כי סכום התביעה אינו קצוב והתביעה אינה נתמכת בראשית ראייה.
אין בידי לקבל טענה זו. נזכיר כי:
"
כבר נאמר כי בכל הנוגע להיקף המסמכים שעל התובע לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, הגישה היא מקלה. מדובר בדרישה מינימלית." (ע"א 2418/90
רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ
פ"ד מז(5), 133 ,עמ' 137-138.)
וראה גם ע"א 688/89
הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד
פ"ד מה(3), 188 ,עמ' 196-197:
"
לצורך התקנות 1)202)(א) ו-203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד חושב הסכום אותה הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה."
במקרה דנן התביעה נתמכת בבקשה לקבלת כרטיס אשראי ובהרשאה לחיוב חשבון בחתימת ידו של הנתבע וכן בדף חשבון אחרון. די בכך כדי להוות ראשית ראייה כנדרש. אמנם לא ברור האם הנתבע חתם על ההסכם שנלווה להרשאה לחיוב החשבון, אך הוא עצמו מאשר כי חתם על הצהרה לפיה קרא את ההסכם ויפעל על פיו, כך שההצהרה בצירוף ההסכם עצמו מהווים אף הם ראשית ראיה כנדרש.
באשר לסכום התביעה, הרי שזה לא רק קצוב, אלא שהוא אף אינו שנוי כלל במחלוקת.
4. לגופו של ענין טוען הנתבע כי קיבל מהתובעת אשראי בסך 42,000 ש"ח. מי שהיתה אמורה לפרוע את החוב היתה חברה בשליטתו, באמצעות הרשאה לחיוב חשבונה בבנק לאומי לישראל בע"מ. דא עקא, החברה נקלעה לקשיים וחשבונה הוגבל בחודש מרץ 2005. מייד לאחר מכן סוכם בין התובעת לנתבע כי האשראי ייפרע בתשלומים חודשיים בני 420 ש"ח כל אחד, באמצעות הרשאה לחיוב חשבונו הפרטי בבנק המזרחי. כחודשיים לאחר מכן עוקל חשבונו של הנתבע בבנק המזרחי. בעקבות כך פנתה התובעת לנתבע וביקשה להגדיל את גובה ההחזר החודשי של יתרת האשראי, אך הנתבע סירב לכך. הוא הודיע כי אין ביכולתו להגדיל את התשלום החודשי ואין הוא מתכוון לוותר על זכותו לפרוע את החוב בתשלומים של 420 ש"ח. אין חולק כי מזה מספר חודשים חדל הנתבע לפרוע את התשלומים החודשיים בסך 420 ש"ח.
5. עסקינן בהגנת בדים.
סעיף 6.10 להסכם בין הצדדים מונה שורה של מקרים בהם רשאית התובעת לבטל את מסגרת האשראי ולהעמיד את יתרת החוב לפרעון מיידי. כך למשל, אם הנתבע לא ישלם לתובעת סכום כלשהו המגיע ממנו במועד פרעונו (ראה ס' 6.10(א)); אם יוטל עיקול על נכס של הנתבע (ס' 6.10(ב)); אם לדעת התובעת חל שינוי מהותי לרעה במצבו הכספי של הנתבע (ס' 6.10(ז)); אם לדעת התובעת קיים חשש סביר שהנתבע לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיה (ס' 6.10(ח)).
במקרה דנן, התקיימו בנתבע כל הסיבות הנ"ל גם יחד: הוא עצמו מודה כי חשבונה של החברה אשר בבעלותו הוגבל, וכעבור זמן קצר עוקל גם חשבונו הפרטי. הנתבע חדל לשלם אפילו את הסכום החודשי הקבוע בסך 420 ש"ח. בנסיבות אלה רשאית היתה התובעת להגיע למסקנה כי חל שינוי מהותי לרעה במצבו של הנתבע וכי קיים חשש סביר (שבינתיים גם התממש) שהנתבע לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיה. גם אם התובעת הסכימה תחילה כי החוב ייפרע בתשלומים של 420 ש"ח, בטרם עוקל גם חשבונו הפרטי של הנתבע, ברי כי הסכמה זו לא נועדה לעמוד לעדי עד, והתובעת היתה רשאית לחזור בה ממנה לרגל ההחמרה הנוספת במצבו של הנתבע.
6. חישוב פשוט ממחיש עד כמה אבסורדית טענתו של הנתבע בהקשר זה: החוב נושא ריבית בשיעור 17.2% לשנה. קרן החוב הינה 53,534 ש"ח. משמע, הריבית השנתית לבדה הינה סך של 9,207 ש"ח. לשיטתו של הנתבע, הוא אמור לשלם מדי שנה סכום כולל של 5,040 ש"ח בלבד על חשבון חובו (12 תשלומים של 420 ש"ח), משמע, בקצב כזה הוא לעולם לא יפרע אפילו את מלוא הריבית השנתית על החוב, שלא לדבר חוב הקרן, שיוותר על כנו לעולם ועד.
7. הנתבע חתם על הצהרה לפיה קרא את ההסכם ויפעל על פיו, אך לטענתו, מפאת קוצר הזמן לא קרא בפועל את ההסכם ולא הוסבר לו על התנאים בהם יתרת האשראי תועמד לפרעון מיידי. טענה זו אינה מועילה לנתבע:
"
בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64
שוויץ נ' סנדור
, פ"ד יט(2) 113, 117).
הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר עסקינן באדם משכיל כמו הנתבע, דוקטור בתוארו, שניהל עסק של מרפאת לייזר. על כן, לא תישמע טענתו של הנתבע בדבר העדרה של גמירת דעת בהתקשרותו עם התובעת.
למעלה מהצורך אציין כי אין כל פסול בכך שהתובעת העמידה לפרעון מיידי את החוב, בנסיבות שנוצרו, ולא היה דבר מה חריג בהתנהגותה. אין כל סיבה שהתובעת תיטול על עצמה את הסיכון הכרוך בהמשך הענקת אשראי למי שהולך ומסתבך מבחינה כלכלית, ובסופו של דבר אף אינו פורע את התשלומים החודשיים הנמוכים שהוא עצמו טוען שעליו לשלמם.
8. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי התובעת כלל לא שלחה לנתבע מכתב התראה בטרם העמידה את יתרת החוב לפרעון מיידי. מדובר בטענה עובדתית שלא נתמכה בתצהירו של הנתבע, ומכל מקום, ברי כי מכתב כזה, לו שוגר, לא היה משנה דבר שכן הנתבע הוא חסר כל יכולת כלכלית לטענתו שלו, ואפילו התביעה הנוכחית התלוייה ועומדת נגדו מאז חודש אוגוסט 2005 לא שכנעה אותו לשלם בינתיים לפחות את התשלומים החודשיים שלשיטתו שלו עליו לשלם.
