בכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") ב"סדר דין מקוצר", נדרשה החברה, נתבעת מס' 1 (להלן: "שרידא") לשלם לבנק חוב, כמפורט בכתב התביעה, הכולל יתרת חוב בחשבון בשקלים, יתרת חוב בחשבון במט"ח (מספר חשבון זהה) ויתרות חוב בגין שתי הלוואות דולריות.
יחד עם שרידא נתבעו גם חמשת בעלי מניותיה, נתבעים 3 עד 7 [ להלן: "המבקשים"; ראה פירוט רישום של רשם החברות, נספח לא' לתצהירו של המבקש מס' 4 מר אמנון פרנק (להלן: "פרנק") ]. לפי כתב התביעה ערבו המבקשים לחובותיה של שרידא עד לסך של -.50,000 $ כל אחד [ ראה כתבי הערבות, נספחים י' עד יד' לכתב התביעה, נספחים ו'1 עד ו'5 לתצהירו של פרנק והאמור בסעיפי המבוא לתצהירו התומך בבקשת שרידא והמבקשים למתן רשות להתגונן וכן סעיפים 1 ו 16 לתצהירו; כתבי הערבות הנ"ל יקראו להלן - "ערבויות המבקשים" ].
נתבע מס' 2 (להלן: "קולמן") חתום על כתב ערבות כלפי הבנק לחיוביה של שרידא לסך של -.300,000 $ והוא נתבע על פיו (נספח ט' לכתב התביעה סעיף 35 לתצהירו של קולמן; להלן: "ערבות קולמן").
עניינה של החלטה זו היא בבקשותיהם הנפרדות של שרידא והמבקשים מחד, וקולמן מאידך, למתן רשות להתגונן כננגד תביעת הבנק.
למעט מספר טענות בעניין חישוב הריבית, להן אתייחס בקצרה בהמשך הדברים, אין הנתבעים כולם כופרים בחוב ובדרכי חישובו ועיקר הטענות נוגעות למערכת היחסים שבין המבקשים, שרידא וקולמן ובשאלת זהותו האמיתית של החייב לבנק ומהותו של החוב.
רקע הדברים הוא בהתקשרות שבין שרידא והמבקשים לקולמן, שהוא עורך דין במקצועו, לעניין רכישה של מניות בחברה בשם נבתים חברה לבנין בע"מ (להלן: "נבתים") אשר הייתה היזמת או הקבלן של פרוייקט בניה באזור התעשייה בכפר סבא בשם "בית הפעמון" (להלן: "בית הפעמון") כפי המפורש במכתבו של קולמן לבנק מיום 13.6.94 נספח ג' לתצהיר פרנק (להלן: "מכתב קולמן" וראה סעיף 1 לתצהירו של פרנק).
שרידא, שהייתה בעלת מניות בנבתים, רכשה 250 מניות נוספות למניותיה מאת אחד מבעלי המניות האחרים בנבתים, מר חבתן נגיב (להלן: "חבתן"); מניות אלה נרכשו עבור קולמן והוחזקו על ידי שרידא בנאמנות עבור קולמן מסיבות שאין צורך לעמוד עליהן כאן [ להלן: "מניות קולמן"; ראה מכתב קולמן והסכמי הרכישה נספח ב' לתצהיר פרנק והמוצג במ/7; ראה גם הסכמי הנאמנות בין שרידא לקולמן נספחים ח' ו ט' לתצהיר פרנק (להלן: "הסכמי הנאמנות") ].
הסכמי הנאמנות נכרתו למעשה בין שרידא לבין חברה בשליטתו של קולמן, ברוש השקעות ובנין בע"מ (להלן: "ברוש") אולם התייחסות הצדדים היא ליחסים שבין המבקשים לבין קולמן וכך יעשה גם על ידי, כאשר לצורך האמור בהחלטה זו, ייראו פעולות ברוש כאלו של קולמן ולהיפך.
מימון רכישת מניות קולמן נעשה באמצעות הלוואה מהבנק; צורת ביצוע ההלוואה היא הבסיס לטענותיה של שרידא לפיהן החוב לבנק אינו חובה שלה אלא חובו של קולמן.
הבנק פתח לשרידא חשבון בסניפו ברמת השרון (להלן: "סניף השרון") והיה אמור להקצות לשרידא אשראי בסך של -.400,000 $; מתוך הסכום הנ"ל, סכום של
-.300,000 $ היה אמור לשמש למימון רכישת מניות קולמן (להלן: "אשראי קולמן") והיתרה אמורה הייתה לשמש לצרכיה של שרידא, ככל שתמצא לעשות בה שימוש (להלן: "אשראי שרידא"); במסגרת זו נחתמו ערבויות המבקשים וערבות קולמן (סעיפים 11, 12 לתצהיר פרנק).
לא ברור מדוע היה אמור אשראי קולמן להינתן לשרידא ולא לקולמן ישירות, הגם שאין חולקים על כך, כפי שלהלן, שביחסים שבין קולמן לשרידא והמבקשים, היה זה קולמן שאמור לדאוג להחזרת הלוואת אשראי קולמן וכך גם נעשה על ידיו, עד שהפסיק את תשלומיו לבנק.
לטענת פרנק, הסיבה למתן ההלוואה לשרידא ולא לקולמן נעוצה בכך שהבנק רצה לשעבד את מניות קולמן כבטוחה להחזר ההלוואה ומאחר ואלה היו מוחזקות בנאמנות על ידי שרידא, לא ניתן היה לשעבדן (סעיף 15 לתצהיר פרנק). אלה הם דברים בטלים; ברור שניתן היה לשעבד את המניות לטובת הבנק כבטוחה לחיוב גם אם החיוב הוא חיובו של קולמן וגם אם הבטוחה היא נכס של שרידא; זו מהותו של משכון ו"קרבתו" לערבות, באופן שצד ג' יכול לתת בטוחה עבור חיובו של צד א' לצד ב' [סעיפים 1 ו 12 לחוק המשכון תשכ"ז - 1967; ע"א 706/74 יהודה יראוני נ. הלוואה וחסכון ירושלים אגודה הדדית בע"מ ואח' פד"י כט2 עמ' 365; ע"א 664/89 שמעונה בריח נ. בנק אוצר החייל בע"מ, פד"י מה4 עמ' 783 ועוד ].
פרנק טוען בתצהירו כי כך הוסברו למבקשים הדברים על ידי הבנק וקולמן אולם אין בכך אלא "הגנת בדים" שניתן לדחותה בשלב זה של הדברים הגם שבשלב זה אין בית משפט דן, ברגיל, באמינותם של מוסרי התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן (ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ, פד"י מו4 עמ' 193).
לעניין זה לא למותר לציין שהמבקש פרנק הוא "איש עסקים" בתחום נדל"ן ובניה, המבקש מס' 2 (להלן: "לביא") הוא מתווך במקרקעין וכך גם המבקש מס' 5, המבקש מס' 3 (להלן: "ראש") עבד בחברת השקעות ובניהול בית עסקים והמבקש מס' 6 הוא רואה חשבון (עדות פרנק בחקירתו הנגדית, עמ' 16 17 לפרוטוקול הדיון); יש גבול לחוסר הידיעה שיכול בית המשפט לייחס לבעלי מקצוע ואנשי עסקים אלה.
בפועל, עובדתית, אין לסיפור הנ"ל כיסוי אמיתי בעובדות הואיל ובחינת אגרת החוב שניתנה על ידי שרידא לבנק מצביעה על כך שמניות קולמן הוצאו במפורש מכלל השעבוד השוטף על נכסי שרידא לבנק (נספח ד' לתצהיר פרנק, תנאי שהוסף בכתב יד בסוף המסמך).
פרנק טוען שהבנק ידע על מערכת היחסים בין המבקשים לשרידא לקולמן וכי אשראי קולמן, הגם שנרשם על שם שרידא, אמור היה להיפרע על ידי קולמן, כפי שנעשה, כאמור, בפועל; על כן, כך פרנק, פתיחת החשבון ע"ש שרידא, כמו גם קבלת ההלוואה על פי אשראי קולמן על ידי שרידא לא היו אלא בגדר של אקטים "פורמליים" (סעיפים 15, 16, 30 לתצהירו של פרנק ועוד).
יכול אני לצאת מההנחה שלפיה אכן הכיר הבנק את מהותה של העסקה העומדת בבסיס פתיחת החשבון וקבלת האשראי לפרטיה, כפי שנמסרה לו על ידי קולמן במכתב קולמן ובפגישות נוספות; אין בכך דבר שיש בו כדי להקנות הגנה לשרידא או המבקשים בטענתם באשר ל"פורמליות" של חתימותיהם על המסמכים הרלבנטיים לתביעה. לא ניטען על ידי שרידא או המבקשים שמסמכי החוזים בין שרידא לבנק הם בגדר של "חוזה למראית עין" כפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, לפחות לא נטענו הדברים כך בפה מלא או בצורתם זו (המדובר כמובן בחוזים שלפיהם מומש אשראי קולמן, כפי שיפורטו הדברים בהמשך).
מכל מקום, אין המדובר במקרה זה בחוזים למראית עין; הדין מבחין בין "חוזה למראית עין", והוא כאשר הצדדים אינם מעוניינים בחוזה כמות שהוא מוצג אלא בעסקה אחרת, ובין "עסקה מלאכותית" שהיא עסקה שהצדדים היו מעוניינים בה אלא שהגיעו אליה באופן מלאכותי [ע"א 630/78, יוסף ביטון ואח' נ. דוד פרץ, פד"י לג2 עמ' 576; ע"א 4015/94 פקיד השומה ירושלים נ. אליהו ברזני ואח', פד,י נב2 עמ' 269 ].
תיאור העסקה מתאים במקרה זה דווקא לאפשרות השניה; בסיכומו של דבר, ואין חולק על כך, נרכשו מניות קולמן מחבתן על ידי שרידא, כפי החוזה במ/7. הכספים לתשלום עבור אותן מניות הועברו ישירות מחשבון שרידא לרשותו של חבתן (שיק נספח יד' לתצהיר פרנק); המניות מוחזקות בידי שרידא נכון ליום שמיעת הבקשה והגשת סיכומי הצדדים וטרם הועברו לקולמן עקב סכסוך בין הצדדים (ראה, בין היתר, עדות פרנק בעמ' 45 לפרוטוקול מכתב ברוש על ביטול הסכמי הנאמנות, נספח עא' לתצהיר פרנק ועוד).
