1. בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
התובע טוען כי נפגע כהולך רגל על ידי רכב שמספרו אינו ידוע, בתאונה שהיא תאונת דרכים, שאירעה באשקלון ביום 26.08.00. כי נלקח ממקום התאונה לביה"ח ברזילי באשקלון, שם אושפז במחלקה האורטופדית עד ליום 04.09.00, אחר שאובחנו בו שבר בירך ימין מלווה בשפשופים, נפיחות ורגישות במישוש (להלן: "התאונה").
2. הנתבעת כפרה באירוע התאונה וטענה כי התובע לא נפגע בה כלל.
3. מתוך טענות בעלי הדין פוצל הדיון באופן ששלב ראשון הוצגו הראיות גבי נסיבות התאונה.
לציין כי במהלך שמיעת הראיות הגיעו בעלי-הדין להסכם גבי גובה נזקיו של התובע למקרה בו יוכרע כי אכן נפגע בתאונת דרכים (עמ' 24 לפרוטוקול).
4. מטעם התובע העידו הוא עצמו ועד נוסף, שהיה עמו במקום ובזמן. הנתבעת ויתרה על עדות החוקר מטעמה וביקשה "למשוך" התצהיר שנתן.
5. אחר עיון ושיקול הראיות שהוצגו, יחד עם שיקול טענות ב"כ בעלי הדין, גם בסיכומי טענותיהם - אני מוצאת לקבל גרסת התובע כמהימנה.
אין חולקין כי הנטל להוכיח כי התובע נפגע בתאונה המהווה תאונת דרכים- מוטל עליו, וכי הנתבעות אינן צריכות להציג גרסה חילופית לנסיבות התאונה.
חובתו של התובע היא להציג גרסה אמינה ממנה ניתן יהיה להסיק, אחר משקל הראיות במאזניים, כי אכן נפגע בתאונת דרכים.
התובע וחברו העידו אודות נסיבות קרות התאונה, והוצגו אף מסמכים המעידים על אשפוזו של התובע מיד אחר התאונה, וכן חלק ממסמכים שנערכו על ידי המשטרה, בעת בחינתה את התאונה.
על אף טענות הנתבעת גבי סתירות רבות, הן בגרסת התובע עצמו, הן כאשר מעמתים גרסה זו עם גרסת העד מטעמו, הן גבי אי היכולת להסתמך על ממצאים כאלה או אחרים של המשטרה- שלא הוצגו בדרך הראויה, מצאתי, כאמור לעיל, להאמין לתובע כי אכן התאונה ארעה כפי טענתו, כי נפגע על ידי מי שאין הוא יודע את זהותו, בתאונת פגע וברח.
לציין כאן, כי נקבע, לא אחת, הן בסעיף 57 לפקודת הראיות, הן בפסיקה, כי יש להבחין בין "סתירות לכאורה" הנעוצות ב"טבע האנושי", לבין סתירות "אמיתיות", המעלות חשש של אמירת שקר ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה נתגלות הסתירות.
כאשר ה"סתירות" הן "קלות ערך" ו"אינן יורדות לשורשו של עניין"- ניתן, כך נקבע, לקבל דברי עד כמהימנים. וכך נאמר עוד כי אין בכוחן של סתירות כדי לאיין דברי העדים הנוגעים בדבר, אלא כשמדובר בסתירות מהותיות (ראה בי. קדמי, על הראיות, תשס"ד -2003, חלק שלישי, עמ' 1607-1610).
עוד נקבע, גבי הטיית מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, כי-
"...הראיות שהובאו במשפט חייבות להראות, שמאזן האפשרויות המסתברות העולות מהן, נוטה לגרסת הצד הנושא בנטל השכנוע לגבי השאלה השנויה בחלוקת. מכאן יוצא, שאם בעניין פלוני נוכח בית המשפט לדעת, שאכן הוכיח הצד הנ"ל את גרסתו על פי המבחן האמור, כי אז מחובתו להכריע את הדין לטובתו, אף אם היה בעדות מסוימת כדי להעלות... ספק- ואפילו ספק סביר- פן אין אמת באותה גרסה...."
ועוד: -
..."איש אינו נהנה, אפוא, מן הספק במישור האזרחי, וההכרעה נופלת על פי עמידתו של הנושא בנטל השכנוע, בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות לטובתו. כמובן, שהעלאת ספקות, מכרסמת גם כאן בכוחן הראייתי של הראיות שמביא הנושא בנטל השכנוע. ברם- כרסום זה צריך ליטול מאותן ראיות את כוחן להטות את מאזן ההסתברות; ואין די בהעמדתן בספק בלבד..." [ראה י' קדמי, שם, עמוד 1550].
6. והנה כך, גם אם עלו סתירות בעדות התובע גבי הזמן בו שהה בחוסר הכרה אחר התאונה, גבי מי פגע בו לסברתו, גבי המועד המדויק של אירוע התאונה, והמקום בו עמד ומטרת שהייתו שם- אני מוצאת לקבוע כי גרסתו לקרות התאונה לא נסתרה, כי אין בסתירות הללו כדי לשלול הגרסה הגרעינית, הבסיסית, כפי שנטענה בכתב התביעה.
לציין, כי מנגנון פגיעתו של התובע מתאים אף הוא לגרסתו, כי במסמכים אחדים של בית החולים נאמר כי אכן נפגע בתאונה, כי נדרס.
לציין עוד, כי כשארעו לתובע תאונות אחרות- טען גביהן את נסיבותיהן (כך כאשר, למשל, נפל באמבטיה, זמן קצר אחר התאונה נשוא התביעה), ולא מצאתי מדוע לא ניתן לקבל גרסתו גבי התאונה כאן, גם מתוך המסמוך הרפואי הקרוב לאירוע.
