החלטה זו נוגעת לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענות שלפניו.
1. התובעים הם מבין בעלי הדוכנים בטיילת הצפונית בעיר אילת, אשר להם חוזה עם עיריית אילת המתיר ומסדיר את נושא רוכלותם בשטח זה. הנתבעים הנם עיריית אילת, ראש העירייה ונושאי תפקידים אחרים. בשתי תביעות אלו, הנדונות במאוחד, עתרו התובעים לסעד הצהרתי בדבר תקפם של החוזים בינם ובין עיריית אילת, כמו גם לאכיפת החוזים, תוך פינוי חלקי של הטיילת, ומתן צו מניעה לנתבעים מלעשות כל מעשה או לקבל כל החלטה שיש בהם משום הפרת החוזים ופסקי הדין שניתנו בעניינם בעבר.
2. בקדם המשפט שהתקיים ביום 17/09/06, הפניתי את הצדדים לשאלת הסמכות העניינית, זאת מאחר ולכאורה עוסקת תביעתם בענייני חזקה ושימוש במקרקעין, המסורים לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום כהוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. אותה עת, השיב ב"כ התובעים כי אין לו עמדה מגובשת בעניין, זאת בניגוד לנטען בכתבי התביעה, לפיהם לבית המשפט סמכות לדון בתובענה מאחר ו"עילותיה אינן ניתנות לכימות כספי והן בעיקרן אכיפת חוזים" (כך במקור, סעיף 123 לכתבי התביעה). לשיטתו, מאחר והתביעות תלויות ועומדות בפני בית המשפט והצדדים לא העלו את עניין הסמכות, העברת הדיון בשלב זה לבית משפט אחר, יהיה בה רק כדי להאריך ולסרבל את ההליך.
3. לשיטת ב"כ הנתבעים מדובר בתביעה שעניינה מימוש ההסכמים שנחתמו עם העירייה ומניעת הפרתם, תוך דרישה מן הנתבעים לעשות שימוש ראוי בסמכות השלטונית שניתנה להם. לטענתו, משבחרו התובעים שלא לתקוף את החלטות הנתבעים במסגרת הליך מנהלי, אזי נכנסת התביעה בגדר סמכותו השיורית של בית משפט זה.
4. בקדם משפט נוסף, שנערך ביום 08/03/07, ולאחר שהנתבעת 8 צורפה לדיון, הועלתה שאלת הסמכות העניינית בשנית. ב"כ הנתבעת 8 השיב כי אין באפשרותו להצביע על מקור הסמכות, ואילו ב"כ התובעים, אשר למותר לציין, הגיש תביעתו מלכתחילה לבית משפט זה, שינה עמדתו וטען כי לדעתו בית המשפט משולל סמכות עניינית מלדון בתביעה, וזאת מבלי לנמק עמדתו.
5. סמכותם העניינית של בתי המשפט נקבעה בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. על פי ההלכה הפסוקה, המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה [ע"א 27/77
טובי נ' רפאל, פד"י לא(3) 562], כאשר הסעד הקובע לעניין זה הוא הסעד המהותי המבוקש ע"י התובעים, להבדיל מניסוחו הפורמלי של הסעד בכתב התביעה [רע"א 4102/91
"המשווק" מסחר כללי נ' עיריית תל-אביב, תק-על 91(3), 2969 (לא פורסם)].
6. הסעד המהותי המבוקש בענייננו, לבד מאותו סעד הצהרתי בדבר תוקפם של החוזים, הינו אכיפת החוזים ומניעת הפרתם. החוזים, נשוא כתב התביעה, הם חוזים שכותרתם היא: "הסכם הפעלה" ובמהותם מעניקים הם רישיון מאת העירייה לצד השני לחוזה, להפעיל דוכן רוכלות בטיילת העיר, כך שלמעשה מדובר ברישיון במקרקעין.
7. בית המשפט העליון נדרש בעבר להכרעה בשאלת הסמכות לעניין רישיון במקרקעין וברע"א 5071/03
הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49 קבע כך:
"זכות הרישיון במקרקעין היא זכות אשר אינה מנוייה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 .... תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעיתים אף להחזיק בהם. הרישיון הינו זכות המובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה, או שימוש לבדו- לאמר, השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בניגוד לאחרונות, שהינן זכויות קניין אשר תכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא, (
in personam
) ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין, או שימוש בהם בלבד (י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 -מגמות והישגים (תש"ל) 59-61, וראו גם: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24)". [לעניין האבחנה בין הזכויות ראה גם:
מ' בניאן, דיני מקרקעין- עקרונות והלכות, מהד' שניה 2004, 398-399].
בהמשך קבע בית המשפט, כי הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט אינה מונעת מבית המשפט המחוזי מלדון בעניין תביעה בקשר לרישיון, וסמכותו תקבע בהתאם לגובה הסעד הכספי המבוקש בתובענה, קרי, שווי הזכויות הנתבעות (שם).
8. בכתבי התביעה שהוגשו טענו התובעים, כי התביעות נעדרות שווי כספי, בציינם, כי הסעד של אכיפת החוזים המבוקש על ידם אינו ניתן לכימות, ולפיכך הוגשו התביעות לבית משפט זה מכוח סמכותו השיורית. טענה זו אינה מקובלת עלי. החוזים, כאמור, עניינם הענקת זכות רישיון במקרקעין. טענת התובעים בכתבי התביעה, לפיה התביעות נעדרות שווי כספי, שקולה לטענה כי זכויותיהם מכוח הרישיון נעדרות שווי שכזה, ולא כך הוא, שהרי ברי כי לזכות הרישיון במקרקעין שווי כספי אשר ניתן לכימות ומדידה.
9. השאלה הנשאלת עתה היא, מהו שווי הרישיון אשר הוענק לתובעים ואשר בגינו הם תובעים כעת. סבורני כי הכרעת שאלה זו, בדומה לשאלת אומדן שוויו של קו חלוקה, תלויה בגורמים רבים, ביניהם רווחים אותם מפיק המפעיל מהרשיון, כמו גם הוצאותיו ופוטנציאל ההשתכרות שלו [ראה למשל: ע"א 7338/00
תנובה נ' עזבון המנוח יינון שרעבי ז"ל ואח', תק-על 2003(1), 1973 (לא פורסם), וכן ע"א 2953/04
תנובה נ' יעקב חכם תק-על 2005(1), 3882 (לא פורסם)]. לרוב, בהעדר הסכמה בין הצדדים, נעזרים הם בחוות דעת מטעם מומחים על מנת לאמוד את שוויין של זכויות כגון אלה.
10. בע"א 4796/95
אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, עמ' 679- 678, נדונה סוגיה דומה, שם נקבע ע"י כב' המשנה לנשיא ש' לוין כך:
"אני מסכים שההסכם שנערך בין בעלי הדין הוא הסכם אובליגטורי גרידא שהסמכות לדון בה דינה להיקבע לפי "שווי הנושא". עוד מסכים אני ששומה על בית משפט לעורר "טענה" של סמכות עניינית מיזמתו הוא, אף כי לא נטענה בערכאה הראשונה ודין זה חל אף על ערכאת הערעור; אך במקרה דנן אין המדובר בהעדר סמכות עניינית שהדין האמור חל עליה אלא ב"עובדה סמכותית" שקביעתה מסורה לערכאה הראשונה על יסוד כתבי הטענות (או על יסוד העדר טיעון) ועל יסודה נקבעת התשתית העובדתית שבגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית המשפט ; בכגון דא אין בית משפט מעורר מיזמתו הוא את הנתונים העובדתיים שעליהם מבוססת הסמכות: , 5
th ed. Vol I Ch. 350 Freeman on Judgments
והשווה: ע"א 579. פ"ד טז(1)579. לפיכך, משנמנע המערער מלהעמיד בבית המשפט המחוזי במחלוקת את "שווי הנושא" אין לעורר שאלה זו שנית בערכאת הערעור".
11. בענייננו, להבדיל מפרשת אלעוברה שלעיל, אין אנו מצויים בשלב הערעור, כי אם בראשיתו של ההליך השיפוטי וטרם בירור התובענות לגופן. בשלב זה של ההליך, שומה על בית המשפט לקבוע ממצאים ולהכריע בשאלת הסמכות העניינית (ראה רע"א 6558/99
חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, בעמ' 345-346).
12. לפי שכתבי התביעה המונחים לפני אינם מפרטים מהו שווי הזכויות הנתבעות, ואין בפני נתונים כלשהם אשר לפיהם ניתן לאמוד שווי זה, ולפי שבהעדר "עובדות סמכותיות" לא ניתן להכריע בשאלת הסמכות העניינית, אני מורה לב"כ התובעים להמציא לבית המשפט את הנתונים העובדתיים המצביעים על סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענות שהוגשו, כמתחייב על פי תקנה 9(6) ותקנה 9(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת תוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו.
ניתנה היום ט' באייר, תשס"ז (27 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.