החלטה בתיק א 41382/05

1.         זוהי בקשתו של המבקש ליתן לו רשות להתגונן כנגד התובענה שבכותרת.

בדיון מיום 1.1.06 הודיע ב"כ התובעת כי אין בכוונתו לחקור את המצהיר בהיותו סבור שאין הבקשה מגלה הגנה.

הסיכומים הוגשו בכתב ולהלן ההחלטה.

החוב נשוא התובענה נובע מיתרת חוב בגין ההלוואה ע"ס 81,507 ש"ח (קרן) שמטרתה פריסת יתרת חוב קיימת וכן  יתרת חוב בעו"ש ע"ס 886 ש"ח (קרן).

טענות המבקש

2.         ראשית טוען המבקש כי כתב התביעה נמסר שלא כדין והובא לידיו במקרה כאשר נמצא זרוק ליד פתח דירתו.

אין מחלוקת על עובדת היותו של הנתבע לקוח של הבנק ועל עובדת קבלת סכום ההלוואה הנתבע כמוזכר בסע' 4 לכתב התביעה.

במהלך התקופה בה ניהל את החשבון היה מובטל ובמעצר בית ושרוי במצוקה כלכלית ונפשית וזקוק לכל עזרה ללא אבחנה בתוצאות לטווח הרחוק.

באותה תקופה כספים שנתנו לו ע"י הבנק, והתבטאו בהלוואות והגדלת מסגרות אשראי, ניתנו ללא כל דרישה לבטוחות או ערבים. זהו מחדלו של הבנק וחוסר תום ליבו אשר הביאו את המבקש, תוך ניצול מצוקתו, למצב בו הוא נמצא.

טענות המשיב

3.         המבקש נוהג בסיכומיו בדרך של הרחבת חזית אסורה ומעלה בסיכומיו טענות חדשות  אשר לא הועלו בבקשת הרשות להגן או נטענו בחצי פה.

תצהירו של המבקש לא מגלה הגנה כלשהי כנגד התביעה ואיננו עומד בתנאי הסף המינימאליים לקבלת הרשות להגן ולכן יש לדחות את בקשתו על הסף.

דיון והכרעה

4.         המשמעות של הימנעות מחקירת מצהיר על תצהירו נקבעה בפסיקה ובין היתר בע.א. 16/89 פד"י מה (5) עמ' 735 כדלקמן:

" הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו... באין חקירה עומד בפני ביהמ"ש אך האמור בתצהיר וביהמ"ש בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, כנגד התביעה".

באשר לטענת אי מסירת כתב התביעה כדין, הרי ששאלה זו איננה טעונה הכרעה לאור העובדה שהמבקש הגיש את בקשתו  בזמן והינו מקבל את יומו בביהמ"ש.

            בבחינת הבקשה, על אף שעל פי הפסיקה יש להסתמך על הנטען בתצהיר בלבד ואין להפנות מהתצהיר למסמך חיצוני, הרי שלאור העובדה שהמבקש לא היה מיוצג ותצהירו סתמי ביותר, עיינתי גם בנטען בבקשה לצורך מתן ההחלטה.

בין הטענות, כפי שהן מובאות בתצהיר ובבקשה לבין סיכומי ב"כ המבקש, המרחק רב מאוד, כמעט עד בלי היכר.סיכומי הצדדים חייבים להצטמצם בהרצאת טענות בעל הדין (ד"ר י.  זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש. לוין, 415 §). ואין להביא בסיכומים עובדות וטענות שלא נטענו בבקשה.

            על אף הסף הנמוך הנדרש מנתבע בסדר דין מקוצר על מנת שתינתן לו רשות להתגונן, שכן ההליך הדיוני של סדר דין מקוצר נועד למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. (זוסמן עמ' 618), נדרש הנתבע לפרט את הגנתו ואף להציג טענות שיש בהן, לכאורה, ממש ולא בגין כל טענה רק משום שנטענה תינתן רשות להתגונן.

            ראה: ע.א. 465/89 פד"י מה (1) עמ' 66:

"על אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן".

תנאים אלה סוכמו בע.א. 594/85 פסקי דין מב (1) עמ' 721:  

"לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'".