1. לפניי בקשה לעיון מחדש בהחלטתי מיום 11.3.2004, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
2. בבקשה לדחיית התביעה על הסף מיום 17.12.2003 טענה המבקשת, כי עילת התביעה התיישנה, וזאת, משום שהדירה נמסרה לחזקת המשיבים למעלה מ-7 שנים לפני יום הגשת התביעה.
3. מסקנתי היתה, כי הואיל ומועד מסירת החזקה אינו מוכחש על-ידי המבקשת, והוא עומד על 26.6.1997, הרי שטרם חלפו 7 שנים עד ליום הגשת התביעה (26.6.2003), ולכן זו לא התיישנה.
4. המבקשת עותרת לעיון מחדש בהחלטה, על יסוד הטענה, כי נפלה טעות סופר בבקשה לדחיית התביעה על הסף, באופן זה שצויין בטעות באחד מסעיפיה (כמו גם בתצהיר שצורף לה), כי החזקה בדירה נמסרה למשיבים ביום 27.6.1997 (צ"ל ביום 26.6.1997 - ר.נ.) ולא שנה קודם לכן.
5. המשיבים טוענים מצדם, כי גם אם נפלה טעות בבקשה, הרי שאין בכך כדי לשנות את המסקנה, לפיה התביעה טרם התיישנה, שכן מועד התגבשות העילה הוא מהיום בו הפרה המבקשת את הסכם המכר, דהיינו ממועד אי ביצוע התיקונים על-ידה לאחר חלוף תקופת הבדק.
6. במעמד הדיון שהתקיים ביום 26.9.2005 הוסיפו המשיבים וטענו, כי גם אם תימנה תקופת ההתיישנות מיום מסירת החזקה, לא חלפו 7 שנים עד ליום הגשת התביעה. לטענתם, מאחר שהחזקה נמסרה ביום 26.6.1996, מתיישנת עילת התביעה ב- 27.6.2003, החל ביום שישי ולכן אין מונים אותו, על פי חוק הפרשנות, ומכאן, שהתביעה הוגשה ביום האחרון.
7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בשנית בכתבי הטענות המונחים בתיק, לא מצאתי לשנות את התוצאה אליה הגעתי.
8. פרוטוקול המסירה מלמד, כי החזקה בדירה נמסרה למשיבים ביום 26.6.1996. זהו המועד בו התגבשה עילת התביעה החוזית לענין נזקים שאינם מתמשכים, אשר נתגלו במועד מסירת החזקה או במהלך תקופת הבדק, וממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות (ראה: סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "
החוק")).
9. אשר על כן, לפי סעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הסתיימה ביום ה', ה-26.6.2003, ולא כפי שטוענים המשיבים. כך עולה מהוראת סעיף 10 לחוק הפרשנות, הקובעת, כי:
"(א) מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין.
(ב)
תקופה קצובה במספר חדשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחדש האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של החודש.
(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה."
(ההדגשה שלי - ר.נ.)
התביעה דנן הוגשה ביום 29.6.2003, ומכאן שלכאורה התיישנה.
10. יחד עם זאת, לכלל האמור בסעיף 6 לחוק ישנם מספר חריגים, המנויים בסעיפים 7-9 שבו, אשר בהתקיים אחד מהם לא מונים את תחילת תקופת ההתיישנות מיום יצירת העילה, אלא ממועדים מאוחרים יותר.
11. החריג עליו מצביעים המשיבים, הוא זה הקבוע בסעיף 8 לחוק, לפיו אם
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
12. בהתאם לכך, נדחה מועד תחילת ההתיישנות בהתקיים ארבעה תנאים: נעלמו מן התובע עובדות; העובדות הן מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; חוסר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה (ראה: ז. יהודאי
דיני התיישנות בישראל (תמר, כרך א', 1991) 204, ע"א 148/89
שיכון עובדים נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 485, 497).
13. בכל הנוגע לליקויים "חד-פעמיים", אשר עשויים להתגלות על-פני השטח במועד מסירת החזקה בדירה על-ידי עריכת בדיקה סבירה, הרי שאין מקום להחיל לגביהם את סעיף 8 לחוק.
14. לעומת זאת, לגבי נזקים מתמשכים, אשר במועד ההפרה, היינו במועד קבלת החזקה, לא באו לידי ביטוי כלל או טרם הגיעו להיקפם הממשי, כי אז יחל מרוץ ההתיישנות בעילה של הפרת חוזה רק כאשר הנזקים הממשיים התגלו, בהיותם מרכיב מרכזי בעילת התובענה.
