מבוא
1. בפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנותה.
2. התובעת, חברת ביטוח העוסקת גם במתן הלוואות, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד שבעה נתבעים לתשלום סך של 327,142 ש"ח. בבסיס התביעה עומדת הלוואה ע"ס 100,000 ש"ח שהעמידה התובעת לנתבע 1 (
להלן: "הנתבע") לפי הסכם הלוואה מיום 6.8.1990 (
להלן: "ההסכם").
3. התובעת טוענת בכתב התביעה, כי הנתבע הפר את ההסכם והחל מיום 9.6.1992 לא שילם לתובעת את התשלומים החודשיים המגיעים לה. בשנת 1994 פתחה התובעת בהליכים למימוש משכנתא על דירה של הנתבע, אך לאחר מימוש הדירה בלשכת ההוצל"פ נותר עדיין חוב בסך 327,142 ש"ח, ומכאן התביעה.
4. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. לחלופין ביקש הנתבע למחוק את התביעה משום שהוגשה בעת שהיה תלוי ועומד נגדו צו לכינוס נכסים (שבוטל בינתיים), ולחלופי חלופין הוא ביקש למחוק את כותרת התביעה.
5. הנתבע טוען כי התביעה נגדו התיישנה זה מכבר, שכן עילת התביעה נגדו נולדה ביום 9.6.1992 עת חדל לפרוע את תשלומי ההלוואה. לחלופין, מירוץ ההתיישנות החל ביום 3.1.1994, עם פתיחת תיק ההוצל"פ בהליכים למימוש המשכנתא. זהו גם המועד בו העמידה התובעת את ההלוואה כולה לפרעון מיידי.
6. התובעת מודה כי פעלה בלשכת ההוצאה לפועל לשם גביית מלוא החוב המובטח במשכנתא, אך לטענתה לא היה בכך משום העמדת החוב כולו לפרעון מיידי. בנוסף מצביעה התובעת על כך שביום 28.11.1995 נחתם הסכם פשרה בינה לבין הנתבע ולפיו ניתנה לו האפשרות לשלם את ההלוואה כסדרה מקץ 18 חודש. בנוסף, כך טוענת התובעת, הנתבע דיווח לאפוטרופוס הכללי בתיק פשיטת הרגל שלו בשנת 2005 על חובותיו כלפיה והודה בהם. הודאה זו מבטלת כל טענת התיישנות. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע פעל לשם עיכוב הליכי המכירה של הנכס המשועבד לתובעת ומכאן העיכוב שחל במימוש הנכס.
דיון
7. אין בסיס לטענתה של התובעת כאילו לא העמידה את חובו של הנתבע לפרעון מיידי. טענה זו נסתרת מניה וביה לנוכח העובדה שבעת פתיחת תיק ההוצל"פ נגד הנתבע, ביום 3.1.1994, העמידה התובעת את סכום החוב בתיק המימוש על מלוא סכום ההלוואה, ולא רק על חוב הפיגורים שהצטבר עד אותה שעה. התובעת מאשרת בס' 2 לתגובתה כי "
כאשר מימשה את המשכנתא תבעה כמובן את מלוא החוב המובטח במשכנתא בתוקף תנאי המשכנתא אולם אין בכך משום העמדת כל החוב לפרעון מיידי ...". אינני רואה כיצד ניתן לטעון דבר והיפוכו באותו משפט, שהרי מי שתובע את מלוא החוב המובטח במשכנתא, מעמיד למעשה את חוב ההלוואה כולו לפרעון מיידי. ואכן, מנספח ב' לכתב התביעה עולה בברור כי החוב כולו הועמד לפרעון מיידי, שכן החוב בגינו נפתח תיק ההוצל"פ ביום 3.1.1994 היה 196,578 ש"ח, כאשר גובה ההלוואה המקורית שנלקחה שלוש שנים בלבד קודם לכן עמד על סך של 100,000 ש"ח.
8. גם הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ביום 28.11.1995 (
להלן: "הסכם הפשרה") אינו מועיל לתובעת. התובעת מאשרת כי מטרת ההסכם היתה לאפשר לנתבע למכור את דירתו בכוחות עצמו כדי לסלק את חובו (ס' 3 לתגובת התובעת). אכן, הסכם הפשרה מהווה הודאה בקיום חוב, ולכן הוא מוחק את מירוץ ההתיישנות עד למועד כריתתו, אך מאז כריתתו של הסכם הפשרה ועד הגשת התביעה ביום 10.7.2006 חלפו כבר 11 שנים, כך שהתביעה הספיקה להתיישן גם מאז התחיל מחדש מרוץ ההתיישנות ביום 28.11.1995. בס' 7 להסכם הפשרה נקבע כי בתום 18 חודשים ידאג הנתבע לקבל הלוואה מגורם אחר כדי לסלק את ההלוואה כולה, מה שמלמד פעם נוספת כי ההלוואה כולה הועמדה לפרעון מיידי. בס' 8 להסכם הפשרה נקבע כי תהא לנתבע האופציה לאחר 18 חודשים להמשיך את תשלומי ההלוואה המקורית, בתנאים שיסוכמו בבוא היום. דא עקא, אין חולק כי מדובר באופציה שעמדה לרשותו של הנתבע, והוא בחר שלא לנצלה, כך שהעמדת החוב כולו לפרעון מיידי נותרה בעינה, ולא בכדי פעלה התובעת במשך השנים שחלפו מאז נכרת הסכם הפשרה על מנת להפרע מהחוב כולו באמצעות מימוש הנכס הממושכן.
9. התובעת טוענת כי הנתבע, שנקלע להליכי פשיטת רגל, הודה בפני האפוטרופוס הכללי בחובותיו כלפיה, אלא שטענה זו נטענה בעלמא, ולא צורפה אסמכתא כלשהי לביסוסה. המסמכים שנועדו לבסס טענה זו, נספחים י' וי"א לתגובת התובעת, מעידים רק שביום 29.11.2006 ביטל בית המשפט המחוזי בחיפה את צו כינוס הנכסים שניתן נגד הנתבע, משום שלא שילם לקופת הכינוס את התשלום החודשי שהושת עליו. אין במסמכים אלה כל איזכור להודאה כביכול של הנתבע בחוב כלפי התובעת.
הואיל והנתבע הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות, שומה היה על התובעת להכבד ולהציג תשתית עובדתית מתאימה כדי להראות שהנתבע אכן הודה בחובו כלפיה. דבר זה לא נעשה. התובעת לא תמכה את תשובתה בתצהיר, ולא הציגה מסמך כלשהו לאימות טענתה בדבר אותה הודאה כביכול של הנתבע בחובו כלפיה. נזכיר בהקשר זה את הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (
להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעת כי "
הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. ... ". משמע, נדרשת הודאה בכתב, שלא הוצגה כאן, או מעשה שיש בו משום הודאה בקיום זכות, אך דבר קיומו של מעשה כזה כלל לא נטען על ידי התובעת.
10. התובעת אינה טוענת שהליכי ההוצאה לפועל עיכבו את תחילת מרוץ ההתיישנות, וטוב שכך, שכן הכלל הוא שרק הגשת תביעה לבית משפט, להבדיל מנקיטת הליכי הוצאה לפועל, עוצרת את מרוץ ההתיישנות כאמור בס' 15 לחוק ההתיישנות (ראה ת"א (שלום ת"א) 62265/03 -
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' דסקל שמואל ז"ל
, תק-של 2006(3), 1335 , 1336 (2006).
ס' 15 לחוק ההתיישנות קובע:
"
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."
סעיף זה אינו מועיל לתובעת, שכן התנאי המוקדם להחלתו הוא שהתובענה הראשונה נדחתה, דבר שלא התרחש בעניננו.
העובדה שמתנהלים הליכי הוצל"פ נגד הנתבע במשך כל השנים, היא כשלעצמה אינה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. בענין אחד התעוררה שאלה דומה (שם היה מדובר בהליכי בוררות שהתנהלו לאורך זמן, והופסקו בלא הכרעה לכאן או לכאן). נפסק כי בנסיבות אלה, לא נפסק מירוץ ההתיישנות, כי רק תובענה שנדחתה, מביאה לתוצאה כזו:
"
בחוק ההתיישנות התובענה שנדחתה, שעליה מדבר סעיף 15, היא לא רק תובענה בבית-המשפט אלא גם בבוררות וכאשר מדובר בבוררות, כמו בהליך זה. קשה עוד יותר לומר שניתן לכנות בשם תובענה שנדחתה בוררות שהסתיימה לא במתן פסק-הבורר, כי אם בגין אחת הסיבות האחרות. מאידך, לו היה מדובר בסעיף 15 "בתובענה שהגיעה לקצה" או במונח כוללני אחר היה המצב שונה. לכן לא אוכל להסכים לגרסת המשיבה ועלי לקבוע שעילת התובענה התיישנה. הגעתי למסקנה זו באי-רצון מה, כי טענת התיישנות אינה מסוג הטענות האחרות, אבל מאידך יש גם הצדקה לענין ההתיישנות ואין זה המקום להיכנס לניתוח תיאורטי של הבעיה, ועלי לתת תוקף לרצון המחוקק כפי שבא לביטוי בנוסח החוק, ואין זה מקרה שבו הנוסח אינו ברור במידה מספקת המשאירה מקום לפרשנות שלא על-פי הפירוש השגור בפי הבריות למילות החוק כדי להגיע לבירור רצון המחוקק. אין ספק שכוונת המחוקק היתה שהתובענה החדשה לא תסוכל על-ידי הכשלת התובע בגין טענת התיישנות בעקבות הזמן שאבד בדיון שנכשל אבל הוא נתן ביטוי ותוקף לזה רק בקשר לתובענה שנדחתה."
ע"א 522/77
איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות'
פ"ד לב(2), 17 ,עמ' 22-23.
