1. בפני בקשה לדחות על הסף את התובענה דנן וכן את הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית מחמת חוסר סמכות עניינית. לחילופין, מתבקש בית המשפט לדחות את התובענה בהתאם להוראות
תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), ולחילופי חילופין מתבקש בית המשפט למחוק את התביעה בהתאם
לתקנה 100(2) לתקנות סדר הדין.
2. במהלך קיץ 2004 פנה המשיב למבקש בעניין תוכנית מנויים שפרסם המבקש בכלי התקשורת. לטענת המשיב הובהר לו באופן ברור על ידי נציגת המכירות עימה שוחח כי הוא רשאי לבטל את המנוי בחלוף שלושה חודשים ממועד הרכישה ולטענתו, על סמך דבריה אלה, רכש בתאריך 26.08.04 מנוי בתוכנית המנויים של המבקש.
3. ואכן, ביום 5.12.04, בחלוף שלושה חודשים ממועד הרכישה, פנה המשיב למבקש בבקשה לבטל את המנוי שברשותו. אלא שלטענת המשיב, משקיבל את פירוט חיובי האשראי שלו לחודש דצמבר 2004, הופתע לגלות כי חוייב בתשלום עבור כל הגרלות חודש דצמבר, על אף שביטל את מינויו בראשית החודש.
4. המשיב טוען כי אין מדובר בטעות אקראית או ברשלנות, אלא בהטעיה שיטתית שעיקרה צירוף לקוחות לתכנית המנויים מבלי ליידעם מראש כי ביטול התוכנית יגרור תשלום עבור הגרלות שיתקיימו בחודש הקלנדארי שלאחר הודעת הביטול. כעת פונה המשיב לבית המשפט בטענה כי זכאי הוא שתביעתו תאושר כתובענה ייצוגית בשם קבוצה גדולה של אנשים, כ- 700,000 איש ואישה, שנפגעו לטענתו אף הם מההתנהלות המתוארת של המשיבה.
5. ביום 5.7.06 הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בראשות כב' השופטת רות רונן, כי לבקשת המשיב, בהסכמת הצדדים, ולאור העובדה שהוכח שסכום התביעה אינו מגיע לסכום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, הדיון מועבר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו.
6. בבש"א 10932/05 שעניינה היה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, סמך המשיב את בקשתו בהוראותיו של סעיף
35א שבפרק ו'1, לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 - המסדיר את סוגיית התובענה הייצוגית בחוק. אלא שמאז הגשת התובענה התקבל בכנסת
תיקון תשס"ו(3) [ס"ח 2054(12/03/06), עמ' 279] המבטל את פרק ו'1 לחוק, לרבות סעיף 35א. כמו-כן התקבל באותו יום
חוק תובענות ייצוגיות, התשמ"ו-2006(להלן: "
חוק תובענות ייצוגיות"), הקובע אף הוא בסעיף 33 לחוק תובענות ייצוגיות ("
תיקון חוק הגנת הצרכן - מס' 11"), כי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן בטל.
7. לאור האמור, נתנה החלטתי מיום 15.8.06, כי הצדדים יגישו כתבי טענות עדכניים הכוללים התייחסות להוראות החוק החדש. בהתאם, הגיש מחדש המשיב ביום 5.10.06 את התובענה הייצוגית במלווה עם בקשה מעודכנת לאישור התובענה הייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות.
8. המבקש טוען כי בדומה לכתב התובענה הייצוגית שהוגש לבית המשפט המחוזי, גם בכתב התובענה הייצוגית דנא, שב המשיב ומבקש סעד כספי של 21 מיליון ש"ח, המוציא את התביעה מסמכותו העניינית של בית משפט השלום ומחייב את דחייתה על הסף מחמת חוסר סמכות, כמצוות
תקנה 101(א)(2).
9. כלל חקוק בסלע הוא כי על ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שהיא אינה חורגת מגדר הסמכות העניינית שהוקנתה לה, וכי שאלת הסמכות העניינית ראוי שתיבדק ותיבחן בכל עת ועת. (ראה לעניין זה:
ע"א 4795/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; וע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295).
10. עיון בכתב תגובתו של המשיב מעיד כי הוא אינו מכיל כל התייחסות לסוגיית חוסר הסמכות העניינית המועלית על ידי המבקש. קרי, לשאלה: מדוע הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה על סך של 21 מיליון ש"ח. עיקרי תגובתו של המשיב מורכבים מסקירה בלתי רלוונטית של התנהלות התיק בבית המשפט המחוזי; מדיון בדבר נפקותו של סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"); ומבחינה ואזכור של הלכות בית המשפט העליון בדבר חריגות ונדירות השימוש בהליך של סילוק על הסף.
11. כאמור, כתב התגובה אינו מעניק הסבר ענייני לחריגת סכום התביעה מסמכותה העניינית של ערכאת השלום. משברור כי סכום התביעה חורג מסמכותו העניינית של בית משפט השלום עומדות בפני בית המשפט שתי דרכי פעולה חלופיות: דחיית התובענה על הסף לפי
תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין, או העברת התובענה לבית המשפט המחוזי לפי הוראות
סעיף 79 לחוק בתי
המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").
12. בעת בחירת החלופה הנכונה בנסיבות המקרה יש לזכור להעניק משקל להוראות
תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין המורות כי בית המשפט לא ידחה תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות, כאשר נראה לו שיש להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך לפי הוראות
סעיף 79 לחוק בתי המשפט. גם דבר הפסיקה הוא כי דחיית התובענה תעשה רק במקרים חריגים ונדירים, בהם ימצא בית המשפט שאין להעביר את התובענה (ראו:
ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673, 678; וכן ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 703).
13. ככלל, בהתאם להוראות
תקנה 79(ב) לתקנות סדר הדין, העברת דיון לבית משפט אחר מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית, מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה, ולא ניתן יהא להעלות טענה נוספת של חוסר סמכות מסוג אחר (
רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817).
14. ניתן לשאוב חיזוק לכלל זה מדבריו של כב'
השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260, 263:
"בסעיף 37 [כיום סעיף 79] .. גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת" (סעיף 5 לפסק דינו).
15. פסק דין זה, על אף וותיקותו, טרם נס ליחו, והוא עדיין משמש כהלכה המחייבת בשאלת המפתח של "לא יעבירנו עוד"
(בר"ע (חיפה) 1310/02 - חג'בי אבינועם נ' נוריס לפיתוח . תק-מח 2002(2), 19833 ,עמ' 19834).
16. ואכן, מטרת ההוראה האחת הינה כי יימצא לו לבעל דין בית המשפט בו יוכל הוא לשטוח טענותיו ולבררן; והשניה, למנוע "טלטוליו" של אותו אדם, מבית משפט אחד למשנהו. טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות סוף.
(ראו: ענין שור שלעיל , בעמ' 820 וגם ע"ע 1095/02 דותן נ' הסתדרות המורים, תק-אר 2004(3), 150 , 152).
ומן הכלל אל הפרט
17. ענייננו הוא מקרה מובהק לטלטולה של תובענה בין ערכאות שיפוט. העברת התובענה לבית משפט השלום בוצעה לבקשתו של המשיב בציינו מפורשות בפרוטוקול ישיבת 5.7.06,
"אני מבקש להעביר את הדיון לבית משפט השלום שיקנה סמכות בכל מקרה" (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול, מול בספרה 7)
18. אלא שלאחר העברת ההליכים לבית משפט השלום שב ועתר המשיב לאשר את הגשתה של התובענה בסכום של 21,000,000 ש"ח, סכום החורג במופגן מסמכותו העניינית של בית משפט זה.
