1. בפניי בקשת רשות להתגונן של הנתבעים 2 ו-3 מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגדם התובע (
להלן: "הבנק"), בגין ערבותם לטובת חברת י.צ. מסנני איכות לרכב בע"מ (
להלן: "החברה"). הדיון בבקשתו של ערב נוסף, הוא הנתבע 1, נדחה למועד אחר מפאת מחלתו.
2. בתום הדיון הודיע ב"כ הבנק כי הוא מסכים ליתן לנתבע 3 רשות להגן בטענה לפיה ערבותו ניתנה בקשר להלוואה ספציפית שנפרעה. נותר עדיין לדון בטענתו הנוספת של הנתבע 3, לפיה חתימת הסכם פשרה בין הבנק לבין שני ערבים נוספים הפקיעה את ערבותו. כמו כן, נותר לדון בכל טענות ההגנה של הנתבע 2, אשר לגביו לא ניתנה הסכמה של הבנק למתן רשות להגן.
3. נדון תחילה בטענת ההגנה המשותפת לנתבעים 2 ו-3, היא הטענה לפיה הסכם הפשרה שנכרת בין הבנק לבין הערבים האחרים הפקיע את ערבותם.
4. אין חולק כי הבנק תבע תחילה את החברה ואת שני הערבים הנוספים, ציונה שליט ויעקב שליט, וזאת ביום 5.6.1997 בגדרו של ת.א. 54242/97 (
להלן: "התביעה הראשונה"). ציונה ויעקב שליט לא היו ערבים מוגנים ולכן ניתן היה לתבוע אותם בד בבד עם החברה. התביעה התקבלה ביום 17.11.1998. נפתח תיק הוצל"פ לשם ביצוע פסק הדין. ביום 7.7.2003 נחתם הסדר פשרה בין הבנק לבין ציונה ויעקב שליט. לפי הסדר זה שילמו השניים לבנק סך השווה ל- 40,000 דולר, ובתמורה שחרר אותם הבנק מערבותם והסכים להסרת עיקול שהוטל על ביתם, על מנת שהבית יימכר לשם מימון ההסדר.
5. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי לנוכח הוראות ס' 6 ו- 12 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (
להלן: "חוק הערבות"), משגרם הבנק לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב, הם מופטרים מערבותם. אין בידי לקבל טענות אלה.
6. ס' 6 לחוק הערבות קובע:
"(א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב.
(ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק."
ס' 12 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 קובע:
"
היה החיוב הנערב מובטח גם בשעבוד נכס של החייב, יעבור השעבוד לזכות הערב, לאחר שמילא ערבותו, להבטחת זכותו לחזור על החייב, ועל נותן השעבוד והנושה לעשות, לפי דרישת הערב, את הפעולות הדרושות כדי שכוחה של ההעברה יהיה יפה לכל דבר; והכל במידה שאין הדבר פוגע בזכויות הנושה."
כעולה מתוך הסכם הפשרה בין הבנק לבין ציונה ויעקב שליט, הדירה לא היתה משועבדת לבנק להבטחת פרעון החוב, אלא היא עוקלה במסגרת הליכי הוצל"פ שנפתחו בעקבות פסק הדין שניתן נגד ציונה ויעקב שליט. על כן, לא ניתן לומר כי החיוב הנערב היה מובטח בשעבוד נכס של החייב. זאת ועוד, החייב היא החברה ולא ציונה ויעקב שליט, שהם רק ערבים. הדירה המעוקלת היתה דירה בבעלות ציונה ויעקב שליט, ולא היתה בבעלות החברה. ממילא הדירה לא היתה "נכס של החייב" כהגדרת מונח זה בס' 12 לחוק הערבות וגם לא היתה בבחינת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב.
7. הבנק רשאי היה להגיע להסדר פשרה עם הערבים האחרים, וזאת על יסוד ס' 5(ג) ו-(ד)לכתב הערבות, בו נקבע כי "
הבנק רשאי בכל זמן, מבלי לפגוע בערבותנו זו, מבלי לבטל את התחייבויותינו לפיה ומבלי להשפיע עליהן באיזה אופן שהוא ... להחליף, לחדש, לשחרר, לתקן, להמנע מלקיים או לממש בטחונות או ערבויות אחרים שהבנק מחזיק או יחזיק בהם ... להתפשר עם הלקוח או עם האחרים".
ראה לענין זה ע"א 118/93
גמבש חיים נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ
פ"ד מח(4), 463 ,עמ' 475-476 שם נדונה תניית פטור דומה וניתן לה תוקף מלא:
"
מסעיף זה (להלן סעיף הפטור) עולה כי המערער אינו רשאי להסתמך על סעיף 6(ב) לחוק הערבות, ולטעון שהוא מופטר מן הערבות, אם באופן מלא ואם באופן חלקי, בשל הנזק שהבנק גרם לו עם החזרת הערבות הבנקאית. שהרי הסכם הערבות קובע ההיפך, וסעיף 18 לחוק הערבות נותן תוקף להסכם, אף שהוא מתנה על סעיף 6."
אין עסקינן במצב בו ערב אחד מסתמך על הבטחה של הבנק כי לחיוב מסויים יערבו מלבדו ערבים נוספים. כאן כל אחד מהנתבעים חתם לבדו על כתב ערבות מבלי שיובטח לו כי להבטחת אותו חיוב יערבו ערבים נוספים. על כן לא נוצר אצל מי מהנתבעים אינטרס ציפיות לכך שמלבדו יהיו ערבים נוספים לחוב. לפיכך, אין כל מניעה מבחינת הבנק לשחרר איזה מן הערבים מערבותם, במיוחד כאשר השחרור נעשה כנגד תשלום נכבד, שבהכרח מיטיב את מצבם של הערבים שנותרו.
יודגש כי אין ממש בטענת הנתבע 2 בס' 10 לסיכומיו, כאילו הבנק מחק גם את חובה של החברה במסגרת ההסדר עם ציונה ויעקב שליט. הוא מחל על ערבותם של ערבים אלה, אך חובה של החברה נותר בעינו. הדברים מופיעים שחור על גבי לבן בס' 6 להסכם הפשרה, שם נקבע כי "
הסכמת הבנק האמורה לעיל מתייחסת לחייב בלבד [ציונה ויעקב שליט- ח.ב.]
אין בהסכמה זו משום ויתור על החוב או חלקו והבנק יהיה זכאי לנקוט בכל ההליכים העומדים לרשותו כדי לגבות את יתרת החוב מהחברה ו/או מהערבים האחרים לחוב" (ההדגשה אינה במקור). חבל שבסיכומים מועלות בהקשר זה טענות חסרות בסיס תוך התעלמות מנוסח הסכם הפשרה.
8. סיכומו של דבר, אין ליתן רשות להגן בטענות שעניינן ההסדר שהושג עם הערבים האחרים.
9. הנתבע 2 טוען כי ערבותו ניתנה לצורך הלוואה לרכישת רכב, וכי עם סילוק ההלוואה, ערבותו פקעה. מחקירתו של הנתבע 2 התברר כי הוא מבסס טענה זו אך ורק על דברים שאמר לו אחיו, יעקב שליט (
להלן: "יעקב"). לדבריו, יעקב ביקש לקנות רכב ולצורך כך נדרש ליטול הלוואה מהבנק. יעקב הוא שמסר לנתבע 2 את טופס הערבות שהיתה בתחילה בלתי מוגבלת בסכום. כאשר ניגש הנתבע 2 לחתום על הטופס בפני מנהל של בנק אחר, הוא בנק דיסקונט, יעץ לו אותו מנהל לחתום על ערבות בסכום מוגבל. הנתבע 2 עבד אותה שעה בבנק התובע. לפי נהלי הבנק אסור היה לו לחתום כערב לחובות כלפי הבנק. כדי לעקוף איסור זה, חתם הנתבע 2 על הערבות בסניף של בנק דיסקונט. הנתבע 2 אף ציין כי מילא בכתב ידו את כל פרטי הערבות (ע' 2 לפרוטוקול). בטופס הערבות עצמו אין כל אינדיקציה לכך שמדובר בערבות ספציפית להבטחת הלוואה מסויימת. נהפוך הוא: מדובר בטופס ערבות מתמדת מוגבלת בסכום, אשר לפי ס' 2 של הטופס נועדה להבטיח לבנק את תשלום כל הסכומים המגיעים לבנק בכל סניפיו מאת הלקוח, קרי, מאת החברה. נשאלת איפוא השאלה כיצד יכול היה הנתבע 2 להגיע למסקנה כי ערבותו נועדה להבטיח פרעון של הלוואה ספציפית דווקא. ודוק: הנתבע 2 אינו אדם נבער מדעת. הוא העיד על עצמו כי עבד בבנק התובע במשך 23 שנה בתחום ניירות הערך ושוק ההון. תחילת עבודתו בבנק היתה בשנת 1981 ומכאן שבעת חתימת הערבות הוא היה בעל וותק של שש שנות עבודה בבנק. חזקה על אדם כזה כי הוא מסוגל לקרוא וגם להבין טופסי בנק יותר מן האדם הממוצע. יתר על כן, הנתבע 2 היה כה זהיר, עד אשר מילא בכתב ידו שלו את כל פרטי הערבות, לרבות שם החברה הנערבת וסכום הערבות, ואם כך, מתעוררת השאלה מדוע לא טרח הנתבע 2 להבהיר בכתב ידו על גבי טופס הערבות כי היא נועדה להבטחת חיוב ספציפי. עוד יש לציין כי הנתבע 2 במו ידיו הוא שנטל את טופס הערבות מהבנק: "
באותה תקופה הייתי באשראים ומשם הבאתי את המסמך, והעובדה שידעתי למלא את כתב הערבות" (ע' 4 לפרוטוקול).
הטענה כאילו לא ניתן היה להוסיף דבר וחצי דבר על גבי טופס הערבות שכן הבנק היה מסרב לקבלו, נסתרת מניה וביה לנוכח העובדה שערב נוסף, אמנון מלכין, חתם שלושה ימים קודם לכן על טופס ערבות בלתי מוגבלת בסכום, אך בכתב יד הוסיף מאן דהוא הגבלה של כתב הערבות לסכום של 15,000 ש"ח (נספח י' לתצהירו של הנתבע 2).