הנתבעת הינה או הייתה במועדים הרלבנטיים לתביעה, הבעלים של כ 10% ממניותיה של החברה תמ"ש בע"מ (להלן: "החברה") ואביה, מר יחזקאל חקק ז"ל, היה הבעלים של יתרת המניות בחברה ושימש כדירקטור יחיד בחברה [ ראה תדפיס פרטי החברה מרשם החברות, נספח א' לכתב התביעה, שהוגש על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") ב"סדר דין מקוצר" וכן סעיפים 2 עד 4 לתצהיר הנתבעת בבקשתה למתן רשות להתגונן, נשוא החלטה זו ].
הנתבעת הייתה גם עובדת בחברה, במשכורת משמעותית בסך של -.29,000 ש"ח לחודש, משכורת שאינה מעידה על תפקיד זוטר בחברה (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת הממעט ממעמדה בחברה וראה חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 2 לפרוטוקול).
הנתבעת ערבה לחובות החברה לבנק לפי "כתב ערבות מתמדת לכל חוב שאינה מוגבלת בסכום", נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הערבות"); הנתבעת מאשרת אחת חתימתה על כתב הערבות (חקירה נגדית לעיל).
לחברה חובות רבים, לרבות חוב לבנק, שככל הנוגע ליתרתו בחשבון העו"ש אין הנתבעת מעוררת מחלוקת על קיומו וגובהו.
הבנק תבע את הנתבעת בגין שני חובות מצטברים: חוב בעו"ש וחוב בגין הלוואות שנלקחו על ידי החברה.
באשר ליתרת החוב בגין ההלוואות, צודקת טענת הנתבעת שהבנק לא הראה ולו "ראשית ראיה" באשר להלוואות; אכן, ב"כ הנתבעת ויתרה על טענותיה לעניין מחיקת הכותרת מעל התביעה, אולם הכוונה היא לטענה הנוגעת לתובענה כולה; בהעדר כל ראיה באשר להלוואות, הרי שגם אם אין הכותרת נמחקת, יש להתיר לנתבעת להתגונן כנגד חלק זה של התביעה.
מקובל עלי, כטענת הבנק, שבשלב זה של הדברים, כמות המסמכים שעל הבנק לצרף לכתב התביעה היא מועטה ומצומצמת [ ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י מה3 עמ' 188; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נ. הבנק למסחר בע"מ, פד"י מז5 עמ' 113 (להלן: "פס"ד רלפו") ]; יחד עם זאת, לא ניתן להסתפק רק בדף המציין את יתרת החוב הנובע כביכול מסכומי הלוואה שבפיגור, ללא כל מסמך אחר המצביע על קיומה של אותה הלוואה ותנאיה.
כאמור, איני מוחק את הכותרת (שאילו היה נעשה כך, כל חלקי התובענה היו עומדים לבירור נוסף) אלא מתיר לנתבעת להתגונן כנגד חלק זה של התביעה.
לא כך באשר לתביעה הנוגעת ליתרת החוב בעו"ש של החברה.
לעניין זה העלתה הנתבעת סדרת טענות כנגד ערבותה, רובן ככולן טענות טכניות, הנוגעות למספרים הרשומים בראש כתב הערבות, למספר החשבון שבו נוצר החוב ולאי התאמות באשר לאותם מספרים וכו'.
אין בדעתי להידרש לאותן טענות, שגם אין בהן ממש לגופן, הואיל וכתב הערבות, כמות שהוא בכותרתו הנ"ל, וביתר פרוט לפי האמור בסעיף 1 לו, חל על כל חוב של החברה, קיים, עתידי, בסכומים כאלו או אחרים, ואין על כן משמעות לייחוס החוב לחשבון כזה או אחר.
מסיבה זו אין גם כל ממש באשר לשאלה האם החיוב הוגדל מאז חתימת כתב הערבות, בידיעה או שלא בידיעה של הנתבעת.
באשר לידיעת הנתבעת, באופן כללי, שגם היא שאלה שהועמדה לדיון, נראה לי מופרך במעט לבוא בטענות לבנק, כפי שיובהר להלן.
הנתבעת טוענת להפרות של חובות הגילוי של הבנק בכל הנוגע לכך שהבנק לא גילה דברים על מצב חשבון החברה בבנק, עובדת עצם החתימה על כתב הערבות, שהיא כביכול לא הייתה ערה לה וכו' טענות "מקובלות" על ערבים גם כאשר כמו כאן, הערב הוא בעל מניות ועובד של החברה, הוא בעל זכות חתימה בחשבונות החברה בבנק כפי מסמכי פתיחת החשבון, נספח ג' לכתב התביעה או מסמכי חשבון קודם, מוצג במ/2 וכאשר הגורם המוביל בחברה, לה ערבה הנתבעת, הוא אביה, שהיה לה אמון מלא במעשיו והיא לא התעניינה ולא שאלה, לא את האב ולא את נציגי הבנק ולו שאלה כלשהי באשר לחתימותיה (ראה חקירתה הנגדית של הנתבעת).
בנסיבות אלה אין כל הפרה של איזו חובת גילוי מטעמו של הבנק.
הבנק אינו יכול ואינו צריך לעקוב אחר מצב הדברים ביחסים הפנימיים בין החברה לבין בעלי מניותיה או מנהליה ויכול הוא להניח שיש זרימת מידע חופשית בין האורגנים של החברה ואינו צריך "לגלות" למנהל החברה לרבות למי שמציג עצמו כמנהל החברה, כל דבר שאינו מתבקש במפורש או במיוחד על ידיו [ע"א 4415/03 יואל אהרנשטם נ. בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, "דינים" עליון סט, 265 ].
היקף חובת הגילוי של הבנק כלפי הערב משתנה בנסיבות שונות [ ראה ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ. חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פד"י נד2 עמ' 145 ].
בהתאם נקבע כי מקום שהנתבע (הערב) בחר שלא לבקש כל מידע מהבנק, לא התעניין במצבו הכספי של החייב העיקרי, העדיף לקבל את המידע מהחייב (ובמקרה המדובר להלן לא היה החייב בן משפחה אלא מעבידו של הנתבע), לא קרא את המסמכים עליהם הוא חותם, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד ואין הבנק חוטא כלפיו באי גילוי כלשהו (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ. בנק המזרחי בע"מ, "דינים" עליון ס"ו 298).
מכאן, דין טענותיה של הנתבעת בכל הנוגע לערבות להידחות.
