1. הנתבעת שילמה לתובעת, תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, במשך מספר שנים ועד לסוף שנת 2002, כאשר במועד זה החליטה הנתבעת על הפסקת התשלומים, דבר שהביא להגשת התובענה.
התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת של המומחה התעסוקתי, ד"ר סמירנוב, שקבע, כי להערכתו התובעת "
איבדה מעל 75% כושר עבודה".
הנתבעת מסתמכת על חוות דעתו של המומחה התעסוקתי, ד"ר חיים כהן, שקבע כי התובעת לא נמצאת במצב של אובדן כושר עבודה, כהגדרת המונח בפוליסה.
2. בית המשפט מינה מטעמו את המומחה התעסוקתי ד"ר יהודה לרמן כדי שיחווה את דעתו בשאלה האם התובעת נמצאת במצב של "אובדן כושר עבודה".
הבקשה שבפני הוגשה ע"י מומחה התעסוקתי, פרופ' יהודה לרמן, שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, להורות על מינוי מומחה בתחום
הפסיכיאטרי, על מנת שיחווה דעתו לגבי נכותה הנפשית, יכולתה התפקודית של התובעת וכן יבצע מבחנים נוירוקוגניטיביים על מנת
"להעריך את משמעות ההפרעות המדווחות בזיכרון ובהתמצאות, והשפעתם התפקודית".
3. פרופ' לרמן מציין, כי על פי מסמכים שהוצגו בפניו, אחת הבעיות העיקריות מהן סובלת התובעת, היא הבעיה בתחום הנפשי והתובעת אף נוטלת טיפול תרופתי. כמו כן, מציין המומחה כי גם בבדיקת הרופא התעסוקתי מטעם
הנתבעת, ד"ר כהן, נמצא אצל התובעת אי שקט.
4.
התובעת מסכימה לבקשת המומחה בדבר מינוי פסיכיאטר, אך מבקשת ששכר המומחה הפסיכיאטר יושת על הנתבעת.
5.
הנתבעת מתנגדת לבקשת המומחה, בין היתר, בטענה שבבקשתו חרג המומחה מכתב מינויו בשל כך שמדובר בהרחבת חזית שכן לשיטתה של הנתבעת - לא נטען בכתב התביעה או בחוות הדעת מטעם התובעת דבר בעניין המצב הנפשי של התובעת.
לחילופין, היה ויורה ביהמ"ש על מינוי המומחה הנוסף, מבקשת הנתבעת כי יותר לה להגיש חוות דעת מטעמה בתחום הפסיכיאטרי, בטרם ייכנס המינוי לתוקף וכי בשכרו של המומחה שימונה ישאו הצדדים בחלקים שווים. כמו כן מבקשת הנתבעת להותיר את שאלת הצורך בביצוע מבחנים נוירוקוגניטיביים לשיקול דעת המומחה הפסיכיאטר.
6. לאחר שעיינתי עיין היטב בכל החומר המונח בפני לרבות בכתבי הטענות, הנספחים, בקשת המומחה והתגובות שניתנו ע"י בעלי הדין מצאתי להיעתר לבקשת המומחה מטעם ביהמ"ש ולהורות על מינויו של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה לבדיקת התובעת.
שאלת הצורך בביצוע מבחנים נוירוקוגניטיביים - תיוותר לשיקול דעתו של המומחה הפסיכיאטר.
7. השאלה המרכזית שבמומחיות, אשר עומדת על הפרק האם התובעת מצויה במצב של אובדן כושר עבודה] מצויה בתחום מומחיותו של המומחה התעסוקתי; ואולם נראה שאין מניעה, כי מומחה ממונה מטעם ביהמ"ש ידרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית אחרת בתחום נוסף, אשר תסייע בידי המומחה הממונה לתת את חוות הדעת המתבקשת.
פרקטיקה זו שמומחה מטעם ביהמ"ש פונה ומבקש למנות מומחה בתחום אחר, המשיק לתחומו של המומחה, היא פרקטיקה מקובלת למדי. יחד עם זאת, למותר לציין שבסופו של דבר ההחלטה האם למנות מומחה רפואי, בתחום מומחיות נוסף אם לאו, היתה ונשארה החלטתו של ביהמ"ש, שנעזר, כמובן, גם בהדרכה הרפואית הנובעת מחוות דעתו ומתשובותיו של המומחה אותו מינה.
בענייננו, נראה שהמומחה התעסוקתי מתקשה לתת חוות דעת, מבלי שתהא בפניו "תמונה" כללית אודות מצבה הנפשי של התובעת. נראה שלא ניתן לדחות בקשה זו של המומחה, שאחרת חוות דעתו תהא חסרה או בלתי שלמה.
סבורני, כי מומחה, הממונה ע"י ביהמ"ש, רשאי גם רשאי להיזקק לבדיקות עזר על מנת שיוכל ליתן את חוות דעתו, ואין בבקשתו זו של המומחה, פרופ' לרמן, כדי חריגה מכתב מינויו. פרופ' לרמן נתבקש לחוות דעתו בשאלת כושר עבודתה של התובעת ולשם כך הוא פועל לקבלת נתונים נוספים אודות מצבה הנפשי של התובעת.
8. אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הרי שאינני סבור כי יש בהיעתרות לבקשה כדי להביא להרחבת החזית הנטענת.
מכתבי הטענות מטעם התובעת עולה טענה של מצב תפקודי הגורם לאי אי כושר, הנובע גם ממצב נפשי, וזאת בהסתמך על מסמכים רפואיים.
כך, בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן מצויין:
"מהמסמכים הרפואיים המצויים בידי התובע, ומהבדיקות אותן היא עברה, ברי כי מצבה הולך ומחמיר והפגיעה בכושר השתכרותה ויכולת עבודתה הינם ודאים ולמעשה נשלל ממנה כושר עבודתה לחלוטין, בכל עיסוק שהוא".
