התובעת הגישה תביעת פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על פי כתב התביעה בתאריך 19/8/04 בשעה 16:30 או בסמוך לכך, בעת שהתובעת נכנסה לרכב התיישבה על מוט חגורת הבטיחות נחבלה ונגרם לה נזק גוף. התובעת טופלה במסגרת קופת החולים שם אובחנו חבלות באגן ובעצם הזנב. בצילום רנטגן הודגם אף שבר בעצם הזנב.
התובעת עתרה למינוי מומחה בתחום האורטופדי. הנתבעת 2 בכתב הגנתה, כפרה בכך שהתאונה ארעה וטענה, כי מדובר באירוע מבוים אשר מטרתו להוציא מחברת הביטוח כספים במרמה. לכן, עתרה להכרעה בשאלת החבות עובר לדיון במינוי מומחים.
לשיטת הנתבעת, הנסיבות התמוהות של האירוע והעובדה שהנתבעת נבדקה רק 10 ימים לאחריו בקופת חולים, היא הנותנת כי המדובר בבדיה. למרות שהתאונה הנטענת ארעה ביום 19/8/04 רק במסמך רפואי מיום 3/9/04 מופיע לראשונה בכתובים כי המדובר בתאונת דרכים.
ביום 29/5/06 התקיימה ישיבת הוכחות בשאלת החבות.
ראשונה העידה גב' לאה שיכמן, אמה של התובעת. מעדותה עלה כי באותו יום נערכה אזכרה משפחתית לאמא של גב' שכטמן (סבתה ז"ל של התובעת). אחי התובעת איש צבא, הביא רכב מסחרי שבו יכולים היו לנסוע לאזכרה כל בני המשפחה בצוותא חדא. לפי דברי האם, הבן בא לקחתם מדירתה בסביבות שעה 16:00. בעלה נכנס לאוטו וישב ליד הנהג, הבן עקף את האוטו מקדימה והתיישב במושב הנהג, התובעת פתחה את הדלת, גב' שכטמן עלתה ונכנסה לרכב וישבה במושב שאחורי הנהג. התובעת סגרה את הדלת, המדובר בדלת הזזה של רכב מסחרי. מיד לאחר סגירת הדלת התיישבה התובעת וקיבלה מכה חזקה בעצם הזנב ולא יכלה לזוז. המשפחה נסעה לאזכרה. התובעת לא הייתה מסוגלת לרדת מהרכב לבית הקברות. לאחר האזכרה, כשהתובעת נעזרת באחרים, יצאה מהרכב ונהגה לביתה.
עדותה של האם לא נסתרה בחקירה נגדית.
לאחר מכן, העידה התובעת בעצמה. מעדותה עולה כי בעת קרות התאונה,הייתה מורה והיום היא מנהלת בית ספר. לגבי הרקע, חזרה התובעת על דברי אמה ובאשר לנסיבות התאונה העידה, כי אחיה גיא פתח להם את דלת הרכב אביה נכנס קדימה למושב שליד הנהג,והיא פתחה את הדלת הנגררת שמאפשרת כניסה למושבים האחוריים של הרכב.
התובעת פתחה את הדלת ואמא שלה נכנסה ראשונה. התובעת נכנסה אחריה ונשארה עומדת, גררה את הדלת, טרקה אותה והתיישבה לאחור בלי להסתכל אחורה. ולדבריה:
"באותו רגע חטפתי מכה, "ראיתי כוכבים". מיד הסתכלתי לאחור וראיתי שכנראה נכנסתי - היה מוט שעמד בין הכיסאות , עליו היה התומך/הסוגר של חגורת הבטיחות. הכאבים היו אדירים באותו רגע וכל האנשים באוטו שאלו אותי "מה קרה? מה קרה" אבל אני לא יכולתי לדבר. כשנרגעתי, התחלתי לבכות וסיפרתי להם שהתיישבתי על הדבר הזה. לקח כמה דקות עד שנרגעתי, הם רצו שלא ניסע, אני אמרתי לאחי "תיסע, תיסע, אני אהיה בסדר". התחלנו לנסוע לכיוון נס ציונה אבל הכאבים שלי היו אדירים וישבתי על ישבן ימין בתקווה שזה יעבור כי בכלל לא הלכתי לכיוון שזה שבר"
התובעת ממשיכה ומספרת בעדותה, כי כשהגיעו לבית הקברות ראתה שגם כאשר שהיא מתרוממת קשה לה מאד. הכאבים היו אדירים, היא המשיכה לבכות ולא ירדה מהרכב. לאחר האזכרה, חזרו כולם לבית ההורים. התובעת נכנסה למכוניתה והצליחה לנהוג לביתה.
מהחקירה הנגדית של התובעת, התבררו עובדות נוספות. התובעת לא פנתה לעזרה רפואית בתכוף לאירוע כי חשבה שהכאב יחלוף. היא הלכה לטיפול רפואי לאחר שראתה שהכאב לא חלף במשך 10 ימים. בתקופה שחלפה מהתאונה ועד לפנייתה לקופ"ח, הייתה התובעת בחופשה וניצלה את ההזדמנות לשכב בביתה. לדברי התובעת, היא עברה ממקום למקום, לא ישנה בלילות כי הכאבים היו כל כך חזקים בשכיבה וכמובן שבישיבה, עד שלא לא הצליחה לשבת. לדברי התובעת, היא רכשה צמיג קטן כדי לשבת עליו בכדי להקל על כאביה. בשלב מסוים כשראתה שהכאב הולך ומתגבר, החליטה שבכל זאת אולי כדאי ללכת לרופאה. היא פנתה ביום
29.8.04 לרופאה והאחרונה, שלחה אותה לעשות צילום. התובעת לא ידעה להסביר מדוע הרופאה כתבה בנ/1 שסיבת הפניה היא "מחלה" שכן הרופאה, היא שהפנתה את תשומת ליבה לכך שמדובר בתאונת דרכים וצריך לפתוח תיק תאונות דרכים ובלשונה:
"סיפרתי לרופאה את כל האירועים, היא זאת שהפנתה את תשומת לבי לכך שצריך לפתוח תיק תאונות דרכים שאני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה. היא אמרה לי שאם זה קרה בתוך רכב אני חייבת לפתוח תיק."
באישור מיום ה-4.3.06 (נספח ד' לכתב התביעה) נכתב "נמצאת בטיפול מרפאתי מאז אוגוסט 2004, לאחר נפילה וחבלה". ולשאלת ב"כ הנתבע ענתה, כי רישום זה נעשה אצל האורטופד, שאבחן את השבר. נכתב
"אחרי נפילה" זו הישיבה על המוט ברכב.
גרסתה של התובעת לא נסתרה בחקירה נגדית. שוכנעתי מכנותה של התובעת אשר סברה בתחילה שהכאבים יחלפו ומדובר במכה חזקה גרידא. ומשנקפו הימים ומצבה לא השתפר לטובה פנתה לרופאה, שהפנתה אותה לאורטופד ששלח אותה לבצע צילום רנטגן שגילה כי שברה את עצם הזנב.
אין לזקוף לחובת התובעת את הרישומים שלא היא עשתה. כך גם נתתי אמון בדברי התובעת באשר לגרסתה כי הרופאה היא שאמרה לה לראשונה שהתאונה שארעה לה היא תאונת דרכים.
העד הנוסף שהעיד מטעמה של התובעת, הוא נהג הרכב אחיה של התובעת מר גיא שחם, אשר לא ראה בדיוק כיצד התרחשה התאונה מאחר שפניו היו מופנות לכיוון אחר. מר שחם לא הוסיף פרטים נוספים לבית המשפט ואישר את שאמרו העדים שהעידו לפניו.
אחרון העדים העיד מטעמה של התובעת הוא בעלה, מר ישראל טל ניצב משנה במשטרת ישראל אשר לא היה עד לתאונה. מר שחם העיד על התנהגותה של התובעת לאחר התאונה ועל כאביה שלא פחתו במשך הימים. כך גם סיפר מר טל, על אופייה של אשתו אשר לא ממהרת לקבל טיפול רפואי. לדוגמא, בעת שהייתה בהריון וסבלה מחום של 40 לא מיהרה לפנות ולקבל עזרה רפואית והסתבר כי הייתה לה רעלת הריון.
הכרעה
בית המשפט מסכים עם עמדתו של ב"כ הנתבעת שאין בפנינו אירוע תאונת דרכים טיפוסי. יחד עם זאת, ראיתי לתת אמון בגרסתה של התובעת. גרסת התובעת והעדים מטעמה, הגם שכולם בני משפחה, לא נסתרה. למרות הנסיבות החריגות מעט, נראה כי הפגיעה אפשרית. התובעת יכולה הייתה להיפגע מהמוט שנמצא בין המושבים בנסיבות שתוארו בעדותה. דווקא הנסיבות הלא שגרתיות מקנות אמינות לגרסת התובעת. כך גם כפי שכתבתי לעיל, אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שפנתה לאחר עשרה ימים לקבל עזרה רפואית ואין לזקוף לחובתה את הרישום שנעשה על ידי הרופאים, אשר לא כתבו שמדובר בתאונת דרכים. כך גם נתתי אמון בדבריה שלא נסתרו, בדבר העובדה שרופאת קופ"ח היא שאמרה לה שבנסיבות המתוארות על ידיה המדובר בתאונת דרכים.
התוצאה היא שאני מקבל את גרסת התובעת ודוחה את טענת הנתבעת לעניין החבות. לפיכך הנתבעת חבה בנזקיה של התובעת. הנתבעת תשלם הוצאות לתובעת בשיעור של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.
לאור העובדה שב"כ הנתבעת לא הגיב עניינית לבקשה למינו מומחה ניתנת לו הזדמנות להגיב לא יאוחר מיום
14/6/06 התיק יובא לעיוני ביום 22/6/05
