א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
38185-05
15/02/2007
|
בפני השופט:
אבי פורג
|
| - נגד - |
התובע:
יונה יום טוב
עו"ד מרון
|
הנתבע:
אברהם רחל
עו"ד ענתבי
|
| החלטה |
בפני בקשה לחיוב התובעת שכנגד במתן ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות) (להלן - הבקשה).
תקנה 519 לתקנות אינה מפרטת את המקרים בהם ראוי שבית המשפט יחייב תובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. אכן, קיימים שני מקרים בהם בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו ביתר קלות והם כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ והנתבע אם יזכה בהוצאות יתקשה לגבותן, וכן כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש כל פי תקנה 9(2) לתקנות או נתן מען לא נכון. ברור, כי שני מקרים אלה ענינם בחוסר יכולת של הנתבע להיפרע את הוצאותיו במקרה שהתביעה נגדו תידחה.
הלכה היא, כי שיקול דעתו של בית המשפט בחיוב תובע במתן ערובה אינו מוגבל למקרים אלה בלבד (ראה ה"פ 265/03, בש"א 9795/03 מפי כב' השופטת גרסטל).
על פי ההלכה קיימים שני מבחנים:
הראשון בדיקת יכולת הפרעון, והשני בדיקת סיכויי התביעה.
מבחן יכולת פרעון -
בענייננו אין מחלוקת, כי לתובעת שכנגד אין יכולת פרעון של הוצאות המבקש במידה והתביעה שכנגד תידחה ויפסקו לחובת התובעת שכנגד הוצאות. לענין זה, ראה נספח ז' לבקשה, מכתבה של ב"כ התובעת שכנגד בדבר אי יכולתה לשלם הוצאות משפט שנפסקו לטובת המבקש בהליך שהתנהל בין הצדדים.
מבחן סיכויי התביעה -
בתיק זה ניתנו שתי החלטות במסגרת הליכים שהתנהלו בין הצדדים בבקשת התובעת לפטור מאגרה שנדחתה. בהחלטות אלה נקבע, כי אופן ניסוח כתב התביעה אינו עומד בדרישת תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח - 1987 (להלן - תקנות אגרות) לגלות עילת תביעה ברמה המתבקשת.
אכן, כתב התביעה שכנגד לוקה בחסר כמפורט בהחלטת כב' השופט סובל. עם זאת, שקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובה להוצאות צריך שיופעל בזהירות רבה ובמשורה וזאת משום זכותו הקונסטיטוציונית של האזרח לפנות לבית המשפט ועל בית המשפט להיזהר שהחלטתו לא תהווה חריצת דין בטרם עת.
לפי סעיף 18 לכתב ההגנה והתביעה שכנגד, ההלוואה שהתובעת שכנגד ובן זוגה דאז נטלו מהנתבע שכנגד ואשר עליה נתמכת התביעה שכנגד, נלקחה לפני חמש עשרה שנה. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993 (להלן - חוק הלוואות חוץ בנקאיות) פורסם ביום 13/8/93 ולפי סעיף 19 לחוק, תחילתו של החוק ארבעה חודשים מיום פרסומו. התביעה שכנגד הוגשה ביום 2/4/06 ואילו החוק הנ"ל חל החל מסוף שנת 1993. עולה אפוא, כי לפי כתב ההגנה והתביעה שכנגד, ההלוואה ניתנה לכאורה למעלה משנתיים לפני תחילת תחולת הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות.
לפי טענות התובעת שכנגד, הוגש על ידה תצהיר עדות ראשית לפיו ההלוואה השנייה על סך של 90,000 ניתנה בשנים 1995-1994 כלומר לאחר שחוקק חוק הלוואות חוץ בנקאיות (ראה סעיף 10 לתשובה לתגובת התובע). התצהירים עצמם אינם בתיק. עם זאת, ברור, כי האמור בתצהיר עדות ראשית אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בכתב התביעה שכנגד. אפילו ייקבע בסופו של יום, כי אחת ההלוואות ניתנה לאחר תחילת תחולת חוק הלוואות חוץ בנקאיות, עדיין התביעה לוקה בחסר כמפורט בהחלטת כב' השופט סובל. מצד שני, לפי החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מיום 7/3/05 עולה לכאורה, כי לפי עדותו של המבקש בהליך שם, הוא קיבל מהתובעת שכנגד את תשלומי הריבית על ההלוואות עד לחודש 9/03 (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד).
התביעה שכנגד הוגשה על סכום של 288,000 ש"ח.
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, חוסר יכולת הפירעון של התובעת שכנגד, סיכויי התביעה שכנגד, העובדה שהתובעת שכנגד נתבעת במסגרת ההליך העיקרי על ידי התובע, אני סבור שיש מקום לחייב את התובעת שכנגד בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע שכנגד וזאת, בסכום שישקף איזון בין הצורך להבטיח תשלום חלק מהוצאות הנתבע שכנגד לבין הרצון לאפשר לתובעת שכנגד את יומה בבית המשפט. לפיכך, הסכום שייקבע הוא סכום מופחת, שאינו אמור לשקף את סכום ההוצאות הריאליות אלא להבטיח לפחות חלק מהוצאות הנתבע שכנגד ככל שהתביעה תידחה.
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק שהתובעת שכנגד תפקיד ערובה בסך של 6000 ש"ח להבטחת הוצאותיו של המבקש, ככל שהתביעה שכנגד תידחה. הסכום הנ"ל יופקד בקופת ביהמ"ש עד ליום 12/3/07. היה והסכום הנ"ל לא יופקד ע"י התובעת שכנגד בקופת ביהמ"ש, התביעה שכנגד תידחה.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
תז"פ ליום 13/3/07.
ניתנה היום כ"ז בשבט, תשס"ז (15 בפברואר 2007) בהיעדר.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
