במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשים כנגד תביעת הבנק המשיב (להלן: "הבנק"), שהוגשה ב"סדר דין מקוצר", נטען על ידי המבקשים שדין בקשתם להתקבל מכך שהבנק לא נעתר לדרישתם למסור לעיונם מסמכים הנמצאים ברשות הבנק ואשר דרושים להם, לטענתם, להגנתם.
אכן, דין הוא שזכאים המבקשים לקבל מסמכים מהבנק הנוגעים להגנתם הנטענת, שאם לא כן יכול בית המשפט ליתן להם את הסעד המבוקש וגם להתיר להם להתגונן כנגד התביעה ולו בגין כך שהבנק אינו ממציא את המסמכים כנדרש [ ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ ואח' נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י מה3 עמ' 188 (להלן: "פס"ד הילולים").
במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, אין הבנק חולק, עקרונית, על זכות המבקשים לקבל ממנו מסמכים, אלא שלטעמו, אין המסמכים המבוקשים על ידיהם רלבנטיים להגנתם; בין היתר מפנה ב"כ הבנק להחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת שבח בבית משפט זה [ ת"א 5351/96 + 75353/96 בנק הפועלים בע"מ נ. שרה זולה גולדשטיין (לא פורסם) ] שם כותבת השופטת המלומדת את המלים הבאות:
"...הרושם שאני מקבלת הוא שהנתבעים עצמם אינם יודעים את אשר הם מחפשים, הם "מגששים באפילה ובכוונתם לצאת ל"מסע דייג"...שמא יימצא באותם מסמכים מידע העשוי לשמש להם להגנתם".
בחרתי בקטע זה של הדברים משום הוא מייצג פסיקה לא מועטה הרואה ב"גישוש" וב"דייג" מעשים פסולים שאינם מצדיקים את גילוי המסמכים ואתייחס לכך להלן.
עניין גילוי המסמכים בא לאזן את מערכת היחסים שבין הבנק התובע ב"סדר דין מקוצר" ובין הלקוח הנתבע ולאפשר התמודדות הוגנת.
לצורך כך ראוי להביא את הדברים כפי כתיבתם ב"פסק הילולים" (שם בעמ' 196 ) כלשונם:
"דעתי היא כדעתו של השופט ש' לוין: לצורך התקנות 202(1)(א) ו-203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן,
עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים כדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה, אך אם אלו לא צורפו, אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים
לידיו. אם לא ייענה לבקשה כזו יוכל לקבל רשות להתגונן, שתחייב את התובע
להוכיח את תביעתו (הדגשה שלי -צ.כ.)".
כלומר, הדרישה מהבנק היא מינימליסטית [ ראה גם ע"א 2148/90 רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז5 עמ' 133 ] אולם
עדיף היה, על מנת שנתבע יוכל ל התגונן כראוי, שהבנק היה מצרף את כל המסמכים הרלבנטיים.
מאחר והבנק לא עשה כך, כפי שאין הבנקים עושים בדרך כלל, בדין נדרשים הם למסמכים הדרושים לנתבעים, גם אם מאריך הדבר את משך זמן ברור הבקשה למתן רשות להתגונן, אלא אם ייראה, כמובן, שאין הבקשה כנה.
העובדה שהנתבע אינו יודע אילו מהמסמכים המבוקשים על ידיו ייסעו לו בסופו של יום, אינה צריכה לפגוע בבקשתו.
"מסע דייג" אינו ביטוי גנאי; למעשה שאול הביטוי מדיני גילוי המסמכים הכללים, שבתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אלא שהמשתמשים, ברגיל , עושים כך שלא לעניין האמיתי.
כך נאמרו הדברים בספרו של זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מה' 7 פיסקה 345 עמ' 428): "...בעל דין הרוצה לגלות מה חומר מצוי באמתחת יריבו, מסמכים מזיקים ומסמכים מועילים, אפשר לומר עליו שהוא "דג" במימי יריבו
אך בדין הוא דג בהם שהרי מטרת הגילוי היא שיעלה דברים סתומים משם...
הדיג אינו מעשה פסול, אלא אם כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד" (הדגשות שלי - צ.כ)
על כן, כל עוד המסמכים המבוקשים על ידי נתבע מהבנק, התובע ב"סדר דין מקוצר" נוגעים לעניינו שלו, במשפט המדובר, כאשר מדובר במסמכים הקשורים בחשבונותיו שלו (אפילו אין המדובר בחשבון נשוא התביעה) ועשוי שתבוא מהם הגנה לנתבע, מהראוי והנכון לגלותם.
אכן, דיג, ככל תחביב, יש לו מחיר; בדין מציין ב"כ הבנק שעלות הפקת מסמכים משנת 1990 היא רבה, בין בצילומם ובין בשעות העבודה הנדרשות ובמחיר זה ישא המבקש את המסמכים.
לא ראיתי במסמכים המבוקשים כל מסמך שעל פניו אין בו כדי להואיל למבקשים ועל כן דין בקשתם, לעניין זה, להתקבל.
אני מורה לבנק להמציא למבקשים את המסמכים המבוקשים בתוך 60 יום מעת מסירת החלטתי זו לידי בא כוחו.
האמור לעיל מותנה בהפקדה סכום של -.3,000 ש"ח במזומן על ידי המבקשים בקופת בית המשפט בתוך 20 יום ממועד מסירת החלטה זו לידי בא כחם.
הבנק ישא בהוצאות הדין בעניין זה, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של -.1,500 ש"ח + מע"מ והמבקשים ראשיים לקזז מסכום ההפקדה את הסכום הנ"ל.
