החלטה בתיק א 34556/05

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף.

המבקשת היא הנתבעת 2.

עובדות התביעה

התביעה הוגשה ביום 22.6.05 בגין הסך הכולל של 282,866 ש"ח.

התביעה כנגד הנתבעת 1 הינה על סך של 192,065 ש"ח. התביעה כנגד הנתבעת 2 הינה על סך של 90,800 ש"ח.

התובעת מפעילה, בין יתר עיסוקיה, רשת חנויות תכשיטים ושעונים בשם "רויאלטי".

הנתבעת 1, גברת בניש, עבדה אצל התובעת מיום 1.7.78 ועד יום 19.6.03. מחודש אוגוסט 2004 ואילך היא מועסקת ע"י המבקשת, הנתבעת 2.

התובעת טענה בתביעתה כי הגברת בניש התפטרה מרצון מעבודתה, וקיבלה את מלוא פיצויי הפיטורין ובלבד שתתחייב שלא לעסוק במכירת שעונים או תכשיטים במשך שלוש שנים, במישרין או בעקיפין. ההתחייבות צורפה כנספח א' לכתב התביעה.

ברם, לטענת התובעת החלה הגברת בניש לעבוד אצל הנתבעת, בדוכן סמוך למקום עסקה של התובעת, כבר בחודש אוגוסט 2004. עוד טענה התובעת כי גברת בניש נטלה עימה רשימת לקוחות ועושה בה שימוש מפר.

התביעה כנגד הגברת בניש היא להשבת סכום הפיצויים ונזקים, שלטענת התובעת, נגרמו ונגרמים לה בעטיה של ההפרה המתוארת לעיל.

אשר למבקשת, הנתבעת 2, גורסת התובעת כי הנתבעת 2, בהיותה המעסיקה הנוכחית של הגברת בניש, נושאת באחריות כלפיה. לטענתה, נחתם הסכם עקרונות ביום 31.10.04 בין התובעת לבין הנתבעת 2 והעסק "קורל", שם התחייבו כל הצדדים שלא להעסיק את הגברת בניש במכירות בדוכנים ובחנויות שבבעלותם לתקופה של 12 חודשים. הסכם העקרונות צורף כנספח ח'. נקבע סכום של פיצוי מוסכם בסך 20,000$ לכל מפר.

התביעה כנגד המבקשת נובעת מהסכם העקרונות הנ"ל וסכומה הועמד על 90,800 ש"ח. ראו סעיף 39.2 לכתב התביעה.

הבקשה

המבקשת סבורה כי מן הראוי לסלק את התביעה על הסף. מצביעה היא על כך שעיקר התביעה כלפי הנתבעת 1, מתייחסת להשבת כספים ששולמו לנתבעת זו, בעקבות הפסקת עבודה ותוך מתן התחייבות שלא לעבוד במקום נוסף. גם התביעה כלפי הנתבעת 2 / המבקשת נסבה סביב התחייבות לאי העסקתה של הנתבעת 1.

אי לזאת, גורסת המבקשת כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מוקנית לבית הדין הנכבד לענייני עבודה, זאת מכח הסמכות הייחודית, המוקנית לבית הדין לעבודה על פי סעיף 24(א) (1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט - 1969.

לטענת המבקשת, ודאי שהסמכות לדון בתביעה מול הנתבעת 1 מוקנית לבית הדין לעבודה, בהיותה תביעה בין עובד לבין מעביד לשעבר. התביעה מול הנתבעת 2 אף היא אמורה להידון לשיטתה בבית הדין לעבודה, בהיותה נובעת מיחסי עבודה או ניסיון למונעם. לחילופין, גורסת המבקשת כי יש להפריד בין התביעות בהיותן נסמכות על עילות שונות.

המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, התביעה כנגד המבקשת 1 מבוססת על עילה חוזית ועל עילה נזיקית, ולא על עילה בתחום דיני העבודה. לפיכך, אין מקום להעברת הדיון אל בית הדין הנכבד לעבודה.

המשיבה סבורה כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו עוד בחודש יוני 2003, עקב התפטרות הנתבעת 1. משכך, הנתבעת 1 אינה עוד עובדת של התובעת, והדיון על הפרת תנאי הפסקת העבודה אמור להתברר כדיון חוזי / נזיקי רגיל בבית משפט השלום.

בעניינה של הנתבעת 2 לא הגישה התובעת תגובה, שכן באותה עת בה הוגשה התביעה היה תלוי ועומד פסק דין כנגד הנתבעת 2. פסק הדין בוטל בהחלטת כב' הרשם שלו מיום 28.3.07.

הכרעה

אשר לנתבעת 1: אני קובעת כי הסמכות הייחודית להידרש לתובענה אינה מוקנית לבית הדין הנכבד לעבודה. אין להחיל בעניינו את הסמכות הייחודית, המוקנית לבית הדין לעבודה על פי סעיף 24(א) (1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט - 1969.

מהות הסכסוך בין הצדדים הוא הסדרת סיום יחסי העבודה בין הנתבעת 1 לבין התובעת. התובעת טוענת כי הנתבעת 1, קיבלה פיצויים שלא כדין ועליה להשיבם, שכן הפרה את תנאי הסכם הפסקת העבודה.