1. התובעים הגישו תביעתם כנגד הנתבע, מושב שיתופי, בו היו חברים עד לפני מספר שנים. התובעים טוענים, כי הנתבע הפר חובתו על פי תקנון המושב, לשלם להם דמי עזיבה ותשלומים נוספים.
בהתייחסם אל התקנון כאל הסכם בינם לבין הנתבע, ולהפרת החובה כאל הפרת חוזה, מבקשים התובעים סעד הצהרתי, על פיו בטל ההסכם והם זכאים לסעד של השבה ושל פיצויים, אשר שוויים יחושב על ידי צירוף דמי עזיבה, תגמולים, כספים שנצברו בקרן "עצמה", וכן פדיון ימי חופשה.
2. בכתב הגנתו, העלה הנתבע טענה מקדמית, על פיה התביעה היא במהותה תביעה כספית גרידא, אשר הוסוותה כתביעה למתן סעד הצהרתי, אולם למעשה אין הצדקה לאי הגשתה של תובענה כספית ותשלום אגרה בגינה. משכך, טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות או להימחק על הסף, ולחילופין, כי יש להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך.
3. בתגובת התובעים לטענתו זו של הנתבע, נטען, כי מהותה של המחלוקת בין הצדדים אינה כמותית, כי אם מתמקדת בעצם קיומן של זכויות. לגישת התובעים, הסכסוך בין הצדדים נוגע לשתי שאלות מרכזיות: האם הפר הנתבע חוזה בכך שלא שולמו דמי העזיבה במועדם, והאם כפוף ההסכם בין הצדדים לדיני החוזים.
התובעים טוענים, כי מאחר והסעד המבוקש על ידם, נוגע להפגת ספקות בדבר זכויות וחובות הנובעות מן החוזה בין הצדדים, יש מקום לתביעתם לסעד הצהרתי, שהרי בית המשפט מתבקש לדון ולבחון שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיומן של זכויות.
עוד טוענים התובעים, כי יש מקום למתן סעד הצהרתי, מאחר ומתמלאים התנאים למתן סעד זה, שכן הסעד האופרטיבי המבוקש על ידם מותנה בבירור מוקדם של אותן שאלות יסודיות הנוגעות לעצם הזכות, ובנוסף לכך, יש תועלת רבה במתן סעד הצהרתי, מאחר ויהיה בדרך זו כדי לחסוך נקיטת הליך משפטי נוסף. התובעים מבססים טענתם על כך שלא יהיה צורך בהליכים נוספים. לטענתם, תהליך שומת הסעד יהיה אמנם מורכב, אולם לאחר שיינתן סעד הצהרתי, שלב החישוב יוכל להיעשות על ידי בעל מקצוע שזהו תחום מומחיותו, ולא תידרש התערבות מצד בית המשפט.
תגובת התובעים כוללת התייחסות גם לשווי הסעד המבוקש. בסעיף 20 לתגובה נאמר, כי על פי הנתונים שנמסרו לתובעים מדובר בסכום של
448,076 ש"ח
. כן נטען, שאם עמדת התובעים תידחה, יש לאפשר להם להגיש כתב תביעה מתוקן ולהעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך.
4. הנתבע הגיש תשובה לתגובת התובעים, ובה הוסיף וטען, כי קבלת גישתם של התובעים משמעותה ריקון מתוכן של ההליך המשפטי של תביעה כספית, מאחר וכל תביעה כספית טומנת בחובה אלמנטים הצהרתיים. לטענת הנתבע, אין הגיון בכך, שכל תובע יורשה לפצל את הדיון בעניינו ולהפריד את השלב ההצהרתי, אשר יקבע האם יש לו עילה, מאחר והדבר יוביל לכך שרק אם יימצא, כי אכן קיימת עילה, ימשיך התובע לשלב הבא שבו יידרש לשלם אגרה. בכך יש משום התחמקות מתשלום אגרה, ללא הצדקה.
הנתבע הפנה לכלל שנקבע בפסיקה, על פיו, מקום שיש לתובע סעד ממשי אותו הוא יכול לתבוע, מהווה הדבר שקול רב ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי. לגישת הנתבע, הסעדים המבוקשים על ידי התובעים ניתנים לכימות, ואף כומתו במסגרת תגובתם.
עוד מוסיף הנתבע, כי הסכסוך בין הצדדים פשוט יחסית, כי לא היתה כל הצדקה להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, וכי ערכאת הדיון המתאימה הינה בית משפט השלום. משכך, יש להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך.
5. השאלה בדבר שיקול דעתו של בית המשפט בכל הקשור למתן סעד הצהרתי, נדונה פעמים רבות, הן בפסיקה והן בספרות. בספרו של א' גורן (
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית (2003)) נאמר בעמ' 389):
"...בדרך כלל, אין להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי בלבד, אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה, שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי. במקרה כזה תובענה הצהרתית תקובל רק אם התובע יצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ועל הסתפקות בהצהרה בשלב זה".
גם במסגרת פסיקת בית המשפט העליון, נקבע זה מכבר העיקרון המתייחס למבחן אפשרות קבלת סעד ממשי. בע"א 226/80
ד"ר א' כאהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 463), נאמר ע"י כב' השופט לוין בעמ' 469:
"לא יהא בית המשפט נוטה ליתן סעד הצהרתי, אם יש בידו של תובע הסעד לתבוע סעד מהותי אחר כדבר שבזכות. אולם, כאשר לא נתונה בידי אדם זכות אחרת שכזו, משום שנסיבות מיוחדות מונעות מימושה, יהא צורך להכיר בזכותו של התובע על ידי פסק דין הצהרתי".
דברים דומים נאמרו גם ברע"א 2611/98
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מייקל מוזס (לא פורסם); ע"א 227/77
בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85; ע"א 136/82
שכון עובדים בע"מ נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח(4) 668, ופסקי דין נוספים, אשר קצרה היריעה מלפרטם.
בענייננו, מאחר ומוקד המחלוקת עוסק בשאלה של הפרת חוזה, והזכאות לסעדים בגין אותה הפרה אם אכן ארעה, מובן מאליו, כי עומדת בפני התובעים האפשרות לתבוע סעד אופרטיבי, ולמעשה אין כל מניעה שיעשו כן. התביעה הנדונה היא ביסודה תביעה כספית, אשר ככל תביעה כספית אחרת, טומנת בחובה גם הצהרה על קיום זכות כלשהי. אני מקבל את טענת הנתבע, לפיה, ניסיונם של התובעים להראות אינטרס לגיטימי לבחירה בתובענה לסעד הצהרתי דווקא, לא צלח.
6. התובעים בטיעוניהם מסתמכים על פסק הדין שניתן בע"א 4076/00
נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, שבו נאמר:
"אמנם יש מקרים שבהם רשאי בעל דין להסתפק בבקשת סעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה - לתבוע סעד אופרטיבי... ואולם, "פיצול" כזה של התביעה איננו יאה למקרים שבהם הענקת הסעד האופרטיבי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות" (שם, בעמ' 49).
כאמור, לגישת התובעים, ההכרה בזכותם תספק לשם סיום המחלוקת, באשר הנתבע יפעל בהתאם להחלטת בית המשפט בעניין הסעד ההצהרתי, וכל שייוותר הוא עניין חישובי שניתן להביא על פתרונו באמצעות פניה לבעל מקצוע.
