1. לפני בקשה מטעם הנתבע 1 ( להלן:"
המבקש") לסילוק על הסף של התביעה, שהוגשה כנגדו, מחמת התיישנות ו/או שיהוי בלתי סביר.
2. התובעת, היא המשיבה בבקשה זו, הגישה כנגד הנתבע 1 תובענה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה לטענתה, עת עברה ניתוח לשם שיפור מראה האף, ניתוח שבוצע ע"י המבקש.
3. לטענת המבקש "
... היא עברה ניתוח נשוא תביעתה בחודש מאי 1995. ברם, היא הגישה את תביעתה ביום 18.4.04 (לאחר חלוף תשע שנים)".
כן טוען המבקש כי אין בידיה של המשיבה כל מסמך מניתוח זה וכי טענותיה של המשיבה הינן טענות בעלמא.
בהמשך טוען המבקש, כי לטענת המשיבה רק ביום 19.5.97 התגלה צל מתכתי זעיר ברקמות הרכות שליד האף וזאת כשנתיים ימים מיום הניתוח ולאחר בדיקות חוזרות של המשיבה בעקבות תלונות על הפרשות מסריחות מאפה.
המבקש טוען כי "
...לא ברור על ידי מי נבדקה ולא ברור אילו בדיקות עברה-האם אז, כשכבר התלוננה וידעה, כביכול שקיים כשל לכאורה, לא היה מקום להגיש תביעתה".
לשיטתו של המבקש, "
די בכך שנתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה רפואית-מדעית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר" וכי עצם הצורך בבדיקות חוזרות ונשנות, לטענת המשיבה, יש בהן כדי להוות אותו "קצה חוט".
4. לטענת המשיבה "
לאחר חלוף תקופת ההחלמה מהניתוח, החלה המשיבה לסבול מבעיות באזור האף, אשר התמקדו בעיקר בהפרשות מסריחות מהאף. המשיבה פנתה לקבלת טיפול רפואי, אולם בבדיקות חוזרות ונשנות שעברה לא העלו כל ממצא".
בהמשך טוענת המשיבה כי "
לא היה זאת אלא ביום 27.7.1997 שצילום הרנטגן מאותו היום לימד על הימצאותו של גוף זר בזווית העין, אשר הסתבר להיות חלקיק פינצטה שנשאר באפה למן הניתוח. עד למועד קבלת אבחנה זו, לא ידעה המשיבה, ולא היה ביכולתה לדעת, אף לא בזהירות סבירה, נסיבות אלו".
המשיבה סבורה כי מש"
כתב התביעה הוגש ביום 18.4.04, קרי בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות..., ובטרם חלפו להן 7 שנים", דין הבקשה להידחות.
דיון
5. מכתב התביעה המתוקן, מהתגובה לבקשה, ומן הנספחים המצורפים לכתב התביעה המתוקן, עולה כי בין מועד הניתוח, במהלך מאי 1995, ועד ביצוע הצילום, ביום 19.5.97, אשר אבחן צל מתכתי ברקמות הרכות באזור האף מימין, סבלה המשיבה מבעיות באזור האף אשר התמקדו בעיקר "
בהפרשות מסריחות מהאף", בגינן שהתה המשיבה בבדיקות חוזרות ונשנות אשר לא העלו דבר (ראה למשל סעיף 3 לתגובה ועמוד 2 לחוות הדעת מטעם המשיבה).
6. בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נאמר:
"
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה,
מסיבות שלא היו תלויות בו ו
שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
על ארבעה תנאים צריך תובע לעמוד בכדי להוכיח התיישנות שלא מדעת בעניינו: (1) העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו; (2) העובדות הן מהותיות ויורדות לשורשה של התובענה; (3) העלם העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע; (4) התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות, אף בנקטו זהירות סבירה (ז' יהודאי,
דיני התיישנות בישראל (כרך א, 1991) 204; ע"א 630/90,
רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 372 מול א' ; ע"א (ירושלים) 4272/03,
פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ נ' שרחה מוחמד, תק-מח 2004(1), 363 ,עמ' 367).
לשונו של התנאי הרביעי בסעיף 8 ("...אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"), מחייבת לבחון את מידת התרשלותו של התובע בכל הקשור לאי ידיעת העובדות. כדברי בית המשפט בע"א 148/89,
שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) בעמ' 503 מול ז'):
"
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו".
במסגרת זו על בית המשפט לבחון את מכלול נסיבות העניין, וביניהן: היחסים שבין הצדדים, מעמדם, מידת התלות והאמון הקיימים ביניהם וכיוצא באלה נתונים, המצביעים על הדרישה שיש להציב בפני תובע לשם קביעת רמת התנהגותו הסבירה.
7. בע"א 1254/99,
אביגדור המאירי נ' הכשרת היישוב-חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד כ"ד(2) 535, 548-550, (להלן:"
פס"ד מאירי") נקבע:
