1. עניינו של התיק העיקרי תביעה לקביעת גובה הפיצויים בגין הפקעת נכס של התובעת. בבקשה זו, מבקשת התובעת כי יותר לה להגיש חוות-דעת משלימה של מומחה מטעמה, השמאי מר יוסף קול (להלן:
המומחה קול).
טענות הצדדים
2. לטענת התובעת, חוות-הדעת המשלימה חיונית לשם בירור שווי הנכס המופקע, מאחר והיא מביאה נתונים להשוואה מעסקאות בנכסים שכנים בעלי תכונות דומות, ומציגה את התמונה השלמה של עסקאות, אשר נזכרות בחוות-הדעת של הנתבעת באופן חלקי ותוך החסרת פרטים רלוונטיים מהותיים. בא-כוח התובעת ציין גם כי "העובדות בבקשה מוכחות מתוך תיק התובענה".
עיקר נימוקיו של בא-כוח התובעת מתמקדים בכך שנודעו למומחה מטעמו עובדות חדשות שיש בהן כדי לסייע בחקר האמת. בנוסף, הוא ביקש לצרף מסמכים אשר הובאו לידיעתו של המומחה מטעמו רק לאחרונה.
3. הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענת באת-כוחה, בתמצית, חוות-הדעת המשלימה איננה אלא חוות-דעת עצמאית, המונה כ-90 עמודים, כאשר הטעמים להגשתה אינם סבירים ואינם נתמכים בתצהיר. היא ציינה, שמאז הגשת חוות-הדעת הראשונה של המומחה קול הגישה התובעת לא פחות משש חוות-דעת נוספות. יתרה מכך, לא הוגש כלל תצהיר אשר יפרט או יסביר כיצד זה גילה המומחה קול את המסמכים רק עתה, ומדוע לא יכול וצריך היה לגלותם בשקידה ראויה במועד הגשתו את חוות-הדעת הראשונה, בטרם הוגשה חוות-הדעת מטעם המדינה.
באת-כוח הנתבעת הוסיפה, כי פרשת ההוכחות כבר החלה ביום 30.6.05, כאשר הנתבעת מניחה שהתובעת הגישה את כל חוות-הדעת הרלוונטיות מטעמה, שכן בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 24.3.05 שחוות-הדעת מטעם הנתבעת תוגש לאחר הגשת כל חוות-הדעת מטעם התובעת.
דיון
4. דין הבקשה להדחות.
כידוע, הכלל לעניין הגשתן של ראיות הוא כי בעל דין צריך להגישן "בחבילה אחת", ובעל הדין המבקש לסטות מן הכלל האמור, נדרש להצביע על
טעמים סבירים והוגנים המצדיקים זאת [ראו: ע"א 507/64
בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4) 337, 339 (1965); ע"א 579/90
רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); רע"א 2137/02
ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, תקדין (2002)]. בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה", ומהו השלב אליו הגיע המשפט.
5. התובעת לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה. ראשית, היא לא צרפה לבקשתה תצהיר לתמיכת העובדות הנכללות בה, שעה שאדנה המרכזי של הבקשה הוא בטענה כי למומחה קול נתגלו עובדות ומסמכים המצריכים התייחסותו. אין לקבל טענת התובעת בתשובתה לתגובת הנתבעת לפיה אין צורך בתצהיר לאימות טענותיו של המומחה קול, וכי מדובר ב"דרישה פורמאלית-טכנית, שאיננה נטענת בתום-לב" (עמ' 6 לתשובה).
הבקשה גם לא מפרטת הטעם בגינו לא יכלה התובעת להגיש חוות-הדעת המשלימה קודם לכן, ומדוע לא יכול היה המומחה קול לגלות את העובדות והמסמכים הנטענים, כאשר בין היתר, על בית המשפט לבחון:
"...האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר" [ע"א 188/89
עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 665 (1993)].
לא-זו-אף-זו. חוות-הדעת המשלימה איננה אך ראייה "טכנית ופשוטה", והגשתה תהא כרוכה בדחיית מועד ישיבת ההוכחות הקרובה. אף שפרשת ההוכחות אך ב"חיתוליה", הרי שנוכח התנהלות התובעת עד כה, שכללה הגשת חוות-דעת רבות בתפזורת, והאחרונה שבהן כחודש לפני מועד ישיבת ההוכחות הקודמת (ראו: החלטתי בתיק זה ב-בש"א 947/05 מיום 24.3.05), אין לאפשר לתובעת להמשיך בהתנהלות זו אשר גוררת אחריה דחיות והתמשכות בלתי סבירה של ההליכים.
6. ובאשר לטענות התובעת לפיהן הגשת חוות-הדעת המשלימה דרושה לבירור השאלות השנויות במחלוקת ותעמיד בפני בית המשפט את התמונה העובדתית בכללותה, אין לי אלא לצטט מפיו של חברי כב' השופט גל ב-בש"א (י-ם) 2734/99
מדינת ישראל נ' חילן (1989) בע"מ, תקדין-מחוזי (1999), את הדברים הבאים:
"... [ש]מטרת ההליך המשפטי היא להגיע, בסופם של דברים, אל חקר האמת, למיצוי זכויות נאות של הצדדים. ואולם,
אין פירושו של דבר, שתיק בית המשפט הופך לכלי קיבול של מסמכים, חוות-דעת ויתר השלמת ראיות, כל אימת שצד חפץ בכך, במגמה להעמיק מבחינתו את 'חקר האמת'. לו יותר הרסן בנושא, לא יהא סוף לדבר. כבני אנוש אין בידינו אלא לחתור להגיע לאמת המירבית, שהרי 'האמת לאמיתה' ידועה רק לבורא עולם. האמת בהליכים המשפטיים כפופה, אפוא, לזכויות על-פי המשפט המהותי ומתוחמת בפרוצדורה הקובעת את דרכי ניהול ההליך... " (סעיף 4 להחלטה; ההדגשות אינן במקור).
7. מכלל הטעמים המבוארים לעיל, אין להיעתר לבקשה, ודינה להדחות.
בשולי הדברים אציין לחובת התובעת, כי לא ראוי היה שבד בבד עם בקשתה להתיר לה הגשת חוות-הדעת המשלימה, הגישה היא את חוות-הדעת עצמה.
למען הסר ספק יובהר, כי חוות-הדעת האמורה לא תחשב כחלק מן הראיות בתיק, והמזכירות תדאג להוציאה מן התיק ולהחזירה לבא-כוח התובעת.
סוף דבר
