1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 1,798,419 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה"), אשר התנהל בבנק התובע (
להלן: "הבנק"). הנתבעים 2 ו-3 הם מנהליה ובעליה של החברה וערבו לפרעון חובותיה כלפי הבנק.
2. החוב נשוא התביעה מורכב מן הסכומים הבאים:
(א) חוב בסך של 364,947 ש"ח בחשבון העו"ש.
(ב) חוב בסך של 138,706 ש"ח בגין הלוואה על סך 300,000 ש"ח מיום 9.8.2000 שנועדה להפרע ב-120 תשלומים חודשיים עד לחודש אוגוסט 2010, אך הועמדה לפרעון מיידי על ידי הבנק (
להלן: "ההלוואה הראשונה").
(ג) חוב בסך של 735,253 בגין הלוואה על סך 800,000 ש"ח מיום 2.7.2006 שנועדה להפרע ב-60 תשלומים חודשיים עד לחודש אוגוסט 2011, אך הועמדה לפרעון מיידי על ידי הבנק (
להלן: "ההלוואה השניה").
(ד) חוב בסך של 14,038 ש"ח בגין הלוואה על סך 18,504 ש"ח מיום 31.12.2006 שנועדה להפרע ב-12 תשלומים חודשיים עד לחודש ינואר 2008, אך הועמדה לפרעון מיידי על ידי הבנק (
להלן: "ההלוואה השלישית").
(ה) חוב בסך של 208,202 ש"ח בגין הלוואה על סך 376,000 ש"ח מיום 25.1.2007 שנועדה להפרע בתשלום אחד ביום 25.2.2007 אך נפרעה רק בחלקה בהגיע זמן פרעונה (
להלן: "ההלוואה הרביעית").
(ו) חוב בסך של 337,273 ש"ח בגין הלוואה על סך 330,000 ש"ח מיום 1.2.2007 שנועדה להפרע בתשלום אחד ביום 1.3.2007 אך לא נפרעה בהגיע זמן פרעונה (
להלן: "ההלוואה החמישית").
3. הנתבעים טוענים להגנתם כי מועד הפרעון של שלושת ההלוואות הראשונות טרם הגיע בעת הגשת התביעה, ולכן מדובר בתביעה מוקדמת. הם מודים כי חל אמנם בהלוואות אלה פיגור בתשלום, אך לדבריהם, היה מדובר בפיגור בתשלום אחד בלבד, בסכום כולל של 21,897 ש"ח, ולכן לא היתה הצדקה להעמידן לפרעון מיידי בשל פיגור כה זניח.
אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעים מתעלמים מן העובדה שאת ההלוואה החמישית לא פרעו כלל בהגיע זמן פרעונה, ואילו בהלוואה הרביעית נותר חוב שלא נפרע בסך של 208,202 ש"ח בעת שהגיע זמן פרעונה. מכאן שהלוואות אלה לא הועמדו לפרעון מיידי אלא לא נפרעו בהגיע זמן הפרעון. הפיגור הכולל בהלוואה הרביעית והחמישית גם יחד הסתכם בסך של 545,475 ש"ח, סכום בלתי מבוטל לכל הדעות. בנסיבות אלה רשאי היה הבנק לעשות שימוש בזכותו לפי ס' 13 להסכמי ההלוואה, ולהעמיד גם את שלושת ההלוואות הראשונות לפרעון מיידי, מה גם שאף בהלוואות אלה חל פיגור בתשלום.
4. הנתבעים טוענים כי לא היה מקום להעמיד לפרעון מיידי את החוב בחשבון העו"ש בסך של 364,947 ש"ח, משום שהחוב חרג רק בסכום של 65,000 ש"ח ממסגרת האשראי המאושרת. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בחריגה משמעותית ביותר, ולא בחריגה של מה בכך. נזכיר כי מאז שנת 2006, על פי הוראות המפקח על הבנקים, הבנק לא היה רשאי לאפשר חריגה ממסגרת האשראי ועל כן בדין סירב הבנק להשלים עם חריגה זו, והעמיד את החוב בחשבון העו"ש לפרעון מיידי.
5. הנתבעים טוענים כי ההלוואות הרביעית והחמישית נלקחו כחלק מעסקה בין החברה לבין הבנק, לפיו ייבאה החברה עבור לקוחות הבנק מוצרים שנועדו להמסר ללקוחות ברשת חנויות קרביץ. מדובר ב- 15,000 מוצרים, אשר בגין כל אחד מהם הבנק אמור היה לשלם לחברה סך של 100 ש"ח, אלא שמחמת רשלנותו של הבנק, כך טוענים הנתבעים, עד היום לא שילם הבנק סך של 250,000 ש"ח המגיע לחברה בגין 2,500 מוצרים שסיפקה ללקוחות הבנק. לטענתם, סכום זה, לו שולם במועד, היה מכסה חלק ניכר מן ההלוואות הרביעית והחמישית ומונע את קריסתה של החברה.
אין בידי לקבל את הטענה כאילו ההלוואות לא נפרעו רק משום שהבנק לא שילם לחברה תמורת המוצרים. חשבון אריתמטי פשוט מגלה כי החוב בגין ההלוואות הרביעית והחמישית הינו סך של 545,475 ש"ח, ואילו החוב הנטען בגין המוצרים הינו סך של 250,000 ש"ח בלבד. מכאן שגם אם הבנק היה משלם לחברה את מלוא החוב הנטען בגין המוצרים, עדיין היה נותר פער של 295,475 ש"ח לחובתה של החברה. מדובר בסכום משמעותי בהחלט, שהצדיק את העמדת ההלוואות כולן לפרעון מיידי. מכאן שאין קשר בין המחדל המיוחס לבנק, לבין אי הפרעון של ההלוואות הרביעית והחמישית, או הפיגור שהצטבר בשלושת ההלוואות הראשונות. אכן, אם נזקוף באופן מלאכותי את החוב הנטען בסך של 250,000 ש"ח לזכותן של ארבעת ההלוואות הראשונות, יהיה בכך כדי לכסות את הפיגורים שהצטברו בהן, אך עדיין נותרה על כנה ההלוואה החמישית, שלא נפרעה כלל, וכן נותרה על כנה החריגה ממסגרת האשראי בחשבון העו"ש.
6. יחד עם זאת, משלא נסתרה בשלב זה הטענה לפיה הבנק חייב לחברה סך של 250,000 ש"ח בגין מוצרים שסופקו ללקוחותיו, יש ליתן לנתבעים רשות להגן לגבי סכום זה.
7. הנתבעים טוענים כי הבנק צריך היה לעשות שימוש בבטוחות הרבות והמגוונות שעמדו לרשותו בחשבון, במקום להעמיד את ההלוואות ואת החוב בחשבון העו"ש לפרעון מיידי. הם מצביעים על ערבות בנקאית בסך 300,000 ש"ח שחולטה ביום 20.3.2007 ועל קופות גמל וקרנות השתלמות בסך של 470,000 ש"ח שחולטו רק לאחר הגשת התביעה.
לא ירדתי לסוף דעתם של הנתבעים הטוענים כי הבנק חילט שלא כדין את הערבות הבנקאית בסך 300,000 ש"ח. טיעון זה של הנתבעים עומד בסתירה מוחלטת לטיעון אחר של הנתבעים, לפיו צריך היה הבנק לממש את הבטחונות, על מנת שלא להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי. והנה, כאשר הבנק מימש אחת הבטוחות, טוענים הנתבעים כי המימוש היה שלא כדין.
8. אינני סבור כי יש לזקוף לחובתו של הבנק את המנעותו ממימוש קופות הגמל וקרנות ההשתלמות בעת שנוצרו הפיגורים בהלוואות, גם אם מימוש כזה, לו נעשה לפני הגשת התביעה, היה דוחה את הקץ מבחינתם של הנתבעים. היתה זו זכותו של הבנק לא לאפשר התרחשותו של מצב בו הבטוחות שבידו נשחקות בהדרגה רק כדי לכסות פיגורים שוטפים בהלוואות של החברה. לו נהג הבנק כפי שהנתבעים טוענים כי היה עליו לנהוג, התוצאה היתה שהבנק היה נותר כיום בלי בטוחות כלשהן להבטחת האובליגו של החברה בסכום של למעלה ממליון ש"ח, לתקופה ממושכת של כארבע שנים (עד שנת 2011, מועד השלמת פרעונה של ההלוואה השניה). לחשיפה כזו, לתקופה כה ממושכת, הבנק לא היה חייב להסכים. הנתבעים גם אינם מראים כי המשבר אליו נקלעו היה משבר רגעי, כך שלו היה הבנק מחלט את הבטוחות מבלי להעמיד את האשראי לפרעון מיידי, היה עולה בידם להתאושש ולהמשיך ולפרוע מכאן ואילך את ההלוואות כסדרן. סביר הרבה יותר להניח כי הדבר היה רק דוחה את הקץ, שכן לאחר חילוט הבטוחות שוב לא היה עולה בידי החברה לפרוע את ההלוואות כסדרן, ממש כמו קודם לכן, וממילא הבנק היה נאלץ אז להעמיד את האשראי לפרעון מיידי. צריך לזכור כי הבטוחות הן כרית בטחון של הבנק, ולא של הנתבעים, ולכן הבנק היה רשאי להחליט האם ומתי הוא מחלט אותן.
כפי שציינתי בת.א. (ת"א) 17076/06
בנק המזרחי נ' דש פרידמן
(פורסם באתר נבו):
"
העובדה שברשות הבנק מצויות ערבויות אישיות בסכום כזה או אחר, אין פירושה שהבנק לא יהיה רשאי לעולם להפרע בגין החוב המגיע לו. פשיטא כי מטרתן של ערבויות היא לאפשר לבנק להפרע ממקור נוסף בגין חובות המגיעים לו, ואילו לשיטתם של הנתבעים, הערבויות דווקא כובלות את ידיו של הבנק. ברור כי לא למטרה זו- כבילת ידיו של הבנק- נועדו הערבויות. קיומן של ערבויות אין פירושו שמיטת חובות או דחיית פרעונם עד קץ כל הדורות."
