1. בפיסקה 110 לפסק הדין מיום טו בטבת תשס"ז (24.12.07), נקבע כי הצדדים יגישו פסיקתא, אשר בה יחושבו הסכומים לתשלום, משוערכים ליום מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד הוצאות.
2. כמו כן קבעתי, כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה, כי אז יגיש כל צד תחשיב משלו, ואכריע בין שתי גישות (פיסקה 111 לפסק הדין).
3. ביום 6.1.08 הגישה התובעת פסיקתא. באיחור של כחודש ימים, ביום 17.2.08, הגישו הנתבעות תגובה לפסיקתא מטעם התובעת. ביום 2.3.08 הגישה התובעת תגובה לתגובת הנתבעות.
4. מן הפסיקתות הללו עולה, כי הצדדים חלוקים, למעשה, אך ורק בחישוב חלק מתקופות הפסדי השכר לעתיד.
5. אדון בטענות הצדדים כסדרן. בסיומה של החלטה זו, תובא הפסיקתא הסופית לפיצוי התובעת.
6. הסוגיה הראשונה עליה חלוקים הצדדים היא מועד פרישתה המשוער של התובעת. בעוד הנתבעת חישבה את ההשכרות עד להגיע התובעת לגיל 62 שנים, התובעת חישבה את הפסד ההשתכרות עד לגיל 67 שנים.
7. בסוגיה זו, הצדק עם התובעת.
סעיף 4 לחוק גיל פרישה , התשס"ד - 2004, קובע כי הגיל שבו ניתן לחייב עובד או עובדת לפרוש הוא 67 שנים. בעקבות חוק זה התקבל כלל בפסיקה, כי, בהעדר ראיות מיוחדות, יש להעמיד את גיל הפרישה הרעיוני של הניזוק על 67 שנים.
אומנם,צודקות הנתבעות כי, לכאורה, משלח ידה של התובעת מצריך חוסן פיזי. אולם, גם כיום, רבים בני השישים ואף השבעים, אשר חוסנם הפיזי והנפשי מאפשרים להם להמשיך ולעסוק, בין השאר, בספורט באופן פעיל ואינטנסיבי. אנשים אלה הינם עדות להשפעתם המיטיבה של החיים המודרניים ושל הרפואה בימינו על בריאותם ויכולותיהם של בני גילאים אלה. סביר, כי השפעה זו, הייתה, בין השאר, חלק ממערכת השיקולים אשר עמדו מאחורי העלאת גיל הפרישה בחוק משנת 2004, המתייחס גם לעוסקים במקצועות הכרוכים בעבודה פיזית.
יתרה מזאת, גם אם נניח כי התובעת לא יכולה הייתה לעסוק במקצועה ממש לאחר גיל 62, הרי כפי שנכתב בפסק הדין, מן הראיות עלה בברור כי במסגרת המקצוע ניתן לעסוק גם בתחומים משיקים, אשר מצריכים פחות פעילות פיזית. סביר להניח כי התובעת, לאחר שתעבוד שנים רבות בתחומה, תוכל לעסוק בתחום משיק שכזה, בלא שתיפגע השתכרותה בחמש השנים האחרונות לעבודתה.
על כן, יש להעדיף את חישובי התובעת, ולקבוע כי הפסד ההשתכרות של התובעת מגיל 55 ועד הגיעה לגיל 67, הינו סך של 294,847 ש"ח, כאמור בפסיקתא מטעם התובעת.
8. גם בטענתה השנייה צודקת התובעת.
אכן, השכר הנקוב בפיסקה 74 לפסק הדין הינו שכר נטו.
על כן יש גם בנקודה זו להעדיף את חישובי התובעת, ולקבוע כי הפסד השכר לעתיד לתקופה שמהגיע התובעת לגיל 45 ועד הגיעה לגיל 50, הינו סך של246,941 ש"ח, כאמור בפסיקתא מטעם התובעת.
9. לבסוף, צודקת התובעת גם בטענתה השלישית, והיא: את הפרשי ההצמדה לשכר התובעת, לאחר התאונה, יש לחשב מזמן עדותה, ולא מיום התאונה, כפי שעשו הנתבעות.
על כן, גם כאן יש להעדיף את חישוב התובעת, ולקבוע כי הפסדי השכר של התובעת מתום תקופת אי הכושר המלא ועד למועד פסק הדין, הוא סך של 339,455 ש"ח.
10. לסיכום, להלן סך הפיצוי אותו על הנתבעות לשלם לתובעת. האמור, עתה, הינו בגדר פסיקתא, לצורך כל דבר ועניין:
1) כאב וסבל 49,981 ש"ח
2) הפסדי שכר לעתיד:
