מבוא
1. בפניי בקשה של הנתבעת לסילוק על הסף של תביעת התובעים.
2. בין התובעים, באמצעות נאמן מטעמם, לבין הנתבעת, נכרת ביום 31.3.2004 הסכם מכר מקרקעין, בגדרו התחייבו התובעים למכור לנתבעת שני מגרשים ביישוב ארסוף (
להלן: "ההסכם"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעים תמורת המגרשים סך השווה ל- 4,230,000 דולר ארה"ב (
להלן: "התמורה"), באמצעות הפקדה לחשבון נאמנות שינוהל על ידי נאמן מטעם התובעים ונאמן מטעם הנתבעת.
3. בכתב התביעה טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, ועל כן הם זכאים לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 400,000 דולר, כאמור בס' 7 להסכם.
4. התובעים מפרטים בכתב התביעה טענות ומענות רבות שיש להם כלפי הנתבעת, אך בס' 35 ו-36 לכתב התביעה הם מסכמים את עילות התביעה באופן הבא:
(א) הנתבעת לא הסכימה לשחרר לידיהם את כספי התמורה (בניכוי סך של מליון דולר ארה"ב שאין חולק כי היה אמור להיוותר בחשבון הנאמנות), למרות שהומצאו לידי באת כוחה כל האישורים והמסמכים שאפשרו לה לרשום את הזכויות במגרשים על שמה. התובעים הם שנאלצו לרשום את הזכויות על שמה של הנתבעת כתנאי לשחרור הכספים, וזאת בניגוד לתנאי ההסכם.
(ב) הנתבעת לא שחררה את יתרת כספי התמורה, סך השווה למליון דולר ארה"ב, למרות שלא נזקקה עוד לשום אישורים להעברת הזכויות בקרקע על שמה, דבר המהווה הפרה של ההסכם. לחלופין, הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שדיווחה לשלטונות המס באיחור של ארבעה חודשים על החלפת השטחים בינה לבין המועצה האזורית חוף השרון (
להלן: "המועצה"), שעמדה ברקע להסכם שבמחלוקת.
יודגש כי התובעים מעלים טענות נוספות נגד הנתבעת בגדרו של כתב התביעה, אך הטענות שפורטו לעיל הן היחידות מכוחן נתבע הפיצוי המוסכם, כעולה מפורשות מהאמור בס' 38 לתביעה.
5. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף משום שכספי התמורה הופקדו על ידה בידיהם הנאמנות של ב"כ התובעים, עו"ד הרכבי, וב"כ הנתבעת, עו"ד לחובר (
להלן: "הנאמנים"), כפי שנקבע בס' 3.1 להסכם. ממילא, כל טענה בקשר לאי העברת התמורה לידי התובעים צריכה להיות מכוונת נגד הנאמנים ולא נגדה. לטענתה, מרגע הפקדת התמורה בידי הנאמנים אין לה כל שליטה על הטיפול בכסף ועל העברתו לידי התובעים. לו סברו התובעים כי בשלו התנאים להעברת הכסף לידיהם, היה עליהם להגיש בקשה למתן הוראות נגד הנאמנים, כדי שבית המשפט יורה להם להעביר את הכסף לידי התובעים.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי כלל לא היה עליה לדווח לשלטונות המס על החלפת השטחים בינה לבין המועצה, וכי התובעים עצמם סברו כך, כעולה ממכתבי בא כוחם אל ב"כ הנתבעת. מכל מקום, ההחלפה דווחה לשלטונות המס בחודש אפריל 2005, וההחלפה בוצעה בחודש דצמבר 2004, כך שלכל היותר מדובר באיחור של כחודשיים במתן הדיווח, בשים לב לכך שחובת הדיווח היא תוך 50 יום מעת אישור ההחלפה על ידי גורמי התכנון. על כן, בכל מקרה אין מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, מהסוג המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם.
דיון
6. ס' 3.2 להסכם קבע באיזה אופן ישחרר הנאמן מטעם התובעים את כספי התמורה המופקדים בידיו. נקבע כי יתרת התמורה, בהפחתת סך של מליון דולר, תועבר לתובעים כנגד העברת המגרשים על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין, ואילו סך של מליון דולר יועבר לתובעים לאחר שיתקבלו כל האישורים הנחוצים מרשויות המס להשלמת החליפין בין הנתבעת לבין המועצה. בס' 3.3 התחייבה הנתבעת "לפעול ביעילות ובחריצות להשלמת רישום הזכויות בנכסים על שמה". בס' 7 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בסך של 400,000 דולר, שישולם על ידי מי שיפר את ההסכם הפרה יסודית. דא עקא, הצדדים לא הגדירו אילו תנאים בחוזה הם תנאים יסודיים.
7. אין בסיס לעילת התביעה הראשונה.
יש להבחין בין החובה להעביר כספים לחשבון הנאמנות לבין החובה לשחררם לידי התובעים.
ס' 3.1.2 קובע כי התמורה תעבור לחשבון הנאמנות לאחר העברת הזכויות על שם הנהנה (התובעים) בלשכת רישום המקרקעין, וכן המצאת האישורים הדרושים להעברת הזכויות מהם על שם הנתבעת.
ס' 3.2 להסכם קובע במפורש כי יתרת התמורה בהפחתת מליון דולר ארה"ב תשוחרר לידי התובעים רק כנגד העברת הקרקע על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין. על כן, לא היה די בכך שהתובעים השיגו את כל האישורים הדרושים לכך, שכן השגת האישורים היתה תנאי להעברת הכסף לידיו הנאמנות של בא כוחם, אך לא לשחרור הכסף לידי התובעים. אין כל טענה כאילו היתרה לא הועברה לתובעים לאחר שהזכויות בקרקע אכן נרשמו על שם הנתבעת. אם ירדתי לסוף דעתם של התובעים, הם מלינים על כך שהם עצמם, ולא הנתבעת, נאלצו לבצע את רישום הזכויות בקרקע על שמה, למרות שכל האישורים לכך הומצאו לבאת כוחה ביום 1.2.2005. אם אכן כך הוא הדבר, הרי שעל התובעים היה להפנות את טענותיהם אל הנאמן מטעם הנתבעת, עו"ד לחובר, אשר סירבה לשחרר את הכסף לידי התובעים. אין לזקוף לחובת הנתבעת את מעשיו של נאמן, גם אם זה מונה על ידה. אם לעומת זאת התובעים מלינים על כך שהכסף לא הועבר מהחשבון המשותף לידיו הנאמנות של בא כוחם, למרות שהומצאו לב"כ הנתבעת כל האישורים לצורך השלמת הרישום, שוב עליהם להפנות הטענות אל הנאמן מטעם הנתבעת.
8. זאת ועוד, הצדדים לא הגדירו בהסכם מהי הפרה יסודית. על כן, יש להיזקק להגדרה הקבועה בס' 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובעת כי הפרה יסודית היא "
הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית;". התובעים אינם מציינים מתי לבסוף בוצע רישום הזכויות על שם הנתבעת, אך הואיל וכתב התביעה הוגש ביום 2.6.2005, לאחר שהזכויות כבר נרשמו, ברי כי הרישום בפועל בוצע עד לחודש יוני 2005, כאשר התנאי לקיום ההסכם- אישור רשויות התכנון המוסמכות להחלפת שטחים בין הנתבעת למועצה- ניתן רק בחודש דצמבר 2004. הצדדים כלל לא קבעו בהסכם לוח זמנים להשלמת רישום הזכויות. גם אם נניח כי הנתבעת במחדלה לרשום את הזכויות על שמה היא שעיכבה במקצת את העברת הכספים לידי התובעים, הרי שמדובר בהפרה טכנית ובוודאי שלא בהפרה יסודית, מהסוג המזכה את התובעים בפיצוי מוסכם של לא פחות מ- 400,000 דולר, שכן לא ניתן להניח כי אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם בנסיבות אלה, מה גם שהתובעים לא טוענים זאת.
לשם כך אין צורך לשמוע ראיות, שכן המסקנה דלעיל לא תשתנה גם אם יעידו התובעים ויאמתו את כל הנטען על ידם בכתב התביעה, ועדותם לא תיסתר כמלוא הנימה.
9. גם עילת התביעה השנייה אינה מבוססת. הטענה לגבי הסרוב לשחרר לידי התובעים את הסך של מליון דולר ארה"ב למרות שלא היה כל צורך באישור שלטונות המס, צריכה להיות מכוונת כלפי הנאמן מטעם הנתבעת, ולא נגד הנתבעת עצמה, שכן לכל היותר, מדובר במחדל של הנאמן (אם אכן מדובר במחדל, ובענין זה איני קובע כל ממצא). התובעים יכולים היו בזמן אמת להגיש בקשה למתן הוראות נגד הנאמן, לפי ס' 39 לחוק הנאמנות, תשל"ט- 1979, אך לא עשו כן.
יצויין כי מפי הצדדים נמצאתי למד כי כחודש לאחר הגשת התביעה, הועברה מרביתו של הסכום הנ"ל לידי התובעים, למעט סך של 104,000 דולר שהוסכם בין הצדדים כי בשלב זה לא יועבר עדיין.
10. זאת ועוד, גם אם אניח כי הדיווח של הנתבעת לשלטונות המס על החלפת המקרקעין עם המועצה, ביום 14.4.2005, נעשה באיחור של ארבעה חודשים, כנטען על ידי התובעים (למעשה, מדובר באיחור קצר יותר, בשים לב לכך שאין חובת דיווח מיידי, אלא חובה לדווח בתוך 30-50 יום), הרי שאין המדובר בהפרה יסודית של ההסכם, אלא בהפרה רגילה, מהסוג שאינו מחייב תשלומו של פיצוי מוסכם. כמו כן, בהסכם עצמו כלל לא נקבעה חובת דיווח על הנתבעת בקשר להחלפת המקרקעין. על כן, מדובר לכל היותר בתנאי מכללא או תנאי משתמע, כך שלא ניתן לקבוע כי האיחור בדיווח עלה כדי הפרה יסודית. נזכיר כי הצדדים נמנעו מלהגדיר בהסכם מהי הפרה יסודית, אך אין צורך לשמוע ראיות כדי לקבוע כי איחור של בין חודשיים לשלושה במסירתו של דיווח, שהן לשיטת התובעים והן לשיטתה של הנתבעת כלל אינו דרוש, אינו מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
