החלטה בתיק א 29774/05

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר רשות להתגונן.

לטענת המבקש (נתבע 4 בתיק זה), הגיש בקשת רשות להתגונן ואף נחקר על תצהירו ועקב טעות של המשיבה לא נרשם הסכום הכולל של התביעה, למרות שסכומי התביעה לכל ערב פורטו.

לטענתו הגיע לדיון ובעת הגעתו התברר לו כי הדיון נדחה עקב מחלת נתבע 3 אילן קריאף, תמוה בעיניו כי ב"כ המשיבה לא העיר לו כי עליו להשיב לכתב התביעה המתוקן.

כעולה מבקשתו למתן רשות להתגונן, אינו חולק על סכום התביעה ובהיעדר תשובה לתיקון, עומדות לו הטענות  אותן טען.

ביום 30.4.06 פנה לב"כ המשיבה להגיש לביטול פסק הדין שכן הוגש בטעות.

לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה. התובענה הוגשה ביום 23.5.05 בסדר דין מקוצר וביום 4.7.05 הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן. ביום 14.11.05 התקיים הדיון בבקשת הרשות להתגונן ובמסגרתו אף נחקר על תצהירו. ביום 20.12.05 התקיים דיון נוסף במסגרתו בית המשפט נתן החלטה לפיה התיר למשיב לתקן את כתב תביעתו וזאת עד ליום 10.1.06 ובכפוף לתשלום הוצאות בסך 1,500 ש"ח לכל נתבע לרבות המבקש.

ביום 29.12.05 הגיש המשיב הודעה לפיה שולמו ההוצאות לנתבעים לרבות למבקש והגשת כתב תביעה מתוקן ובעקבות ההודעה, קבע בית המשפט ביום 12.1.06 כי כתבי הגנה מתוקנים יוגשו בהתאם לתקנות.

על המבקש היה להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמו בתוך 15 ימים מהמועד בו קיבל לידיו את כתב התביעה.

המבקש אינו מכחיש כי החלטת בית המשפט מ-12.1.06 הומצאה לו והוא איננו טוען כי יש לבטל את פסק הדין מטעמי צדק, קרי העדר המצאה של כתב התביעה המתוקן ו/או מהטעם שטרם עבר המועד להגשת כתב ההגנה המתוקן.

ביום 20.4.05 הוגשה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה.

אין חולק שנכון למועד הגשת הבקשה למתן פסק דין, לא הוגש כתב הגנה מתוקן. המבקש עורך דין במקצועו וחזקה עליו כי ידע את הוראות הדין לאשורן. המבקש לא צירף לבקשתו כתב הגנה מתוקן.

לאור הנטען מתנגד לבקשה.

דיון

הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.

הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".

(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי (טרם פורסם).

ויפים לעניין זה גם דבריו של כב' הש' מצא בע"א 5000/92 - יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:

"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו....

שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה...".