בפני בקשת נתבעת 5 (להלן:
"המבקשת") למחיקת כותרת ולחילופין מתן רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסך 47,905 ש"ח.
ביום 14.3.04, ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בתל אביב והמרכז, צו ירושה, בעניין המנוחים, לפיו נקבע כי חלקם היחסי של כל שמונת היורשים בעיזבון (להלן:
"הנתבעים") יהא 1/8 מהעיזבון.
לטענת המבקשת, תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, 1984, (להלן:
"התקנות"), קובעת את התנאים על פיהם ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר אשר לא מתקיימים בתביעה זו, כיוון שאינה מכוח חוזה או התחייבות אשר מחייבת את המבקשת. התובעת (להלן:
"המשיבה"), הגישה נגד כל היורשים תביעה בסדר דין מקוצר בעניין חובות ארנונה, כביכול שמגיעים לה בגין נכס שהיה בחזקתו של המנוח. המשיבה טענה כי המנוח היה בחייו המחזיק והבעלים בנכס בגינו נובע חוב הארנונה וזאת מבלי לצרף לכך מסמך המצביע מי מחזיק למעשה בנכס ולטענתה, המשיבה לא צירפה כל מסמך שמקים לה זכות כלשהי כלפי המבקשת.
לטענת המבקשת, המשיבה לא טענה שהעיזבון חולק ו/או שהמבקשת קיבלה חלק מעיזבון המנוח ועל כן, לא חייבת המבקשת בתשלום כלשהו במקום העיזבון. לכן, אין התביעה מבוססת על זכות שבדין ו/או בהסכם ו/או מכוח הוראה בכתב ועל כן יש להורות על מחיקת הכותרת בתובענה.
בנוסף, לגרסת המבקשת, הסכום הנתבע אינו סכום קצוב, על המשיבה היה להראות באופן ברור מה נתבע, מה העובדות המשמשות יסוד לתביעה וכיצד הגיעה לסכום התביעה. לטענתה, מנספח א' המצורף לכתב התביעה לא ניתן כלל ללמוד על הסכום הנטען על ידי התובעת בכתב התביעה כל שכן, אין המדובר בסכום קצוב, מאחר ולא נטען ולא הוכח על ידי המשיבה מי התגורר ו/או מי החזיק בנכס בזמן שנוצר חוב הארנונה הנטען בכתב התביעה.
גם בהנחה שמדובר בחוב ארנונה כמצוין בכתב התביעה, קיים פער עצום בגובה החוב הנטען בכתב התביעה לבין תשלומי הארנונה אותם היה צריך לכאורה לשלם המנוח וזאת על פי הנתונים המוצגים בנספח א' לכתב התביעה. לטענתה, המדובר היה במנוח שבחלק מהתקופה הרלוונטית לנטען בכתב התביעה, היה זכאי להנחה בתשלומי הארנונה, הנחה שלא נראה כי נתנה לו. משלא הוגשו חשבונות העירייה או העתקים מהם או מהרישומים הכלולים בהם על פי כללי הפרוצדורה הנאותים ומשלא הוכח על איזה חישובים של קרן וריבית מושתתת התביעה, הרי לא ניתן לקבוע כי חובה של התובעת מוכח במסגרת תביעה על פי סדר דין מקוצר באותה מידה השוללת אפשרות סבירה של הגנה בפני התביעה כולה או חלקה.
עוד לטענת המבקשת, סכום התביעה כולל בחובו ריבית, כאמור בסעיף 10 לכתב התביעה, ואין אף מסמך התחייבות או הסכמה של המבקש לתשלום ריבית, ואין אזכור בנספחי התביעה לעניין גובה שיעור הריבית או דרך חישובה או הסכמת המבקשת לריבית כלל.
לטענת המבקשת, הנתבע 4 החזיק בדירה בתקופה שאינה ידועה למבקשת, ועל כן על פי דין הוא זה ורק הוא שחייב, אם בכלל בתשלום חוב הארנונה בתקופה בה החזיק למעשה בנכס שהיה בשליטתו ו/או בחזקתו. היא לא התגוררה בנכס, לא עשתה בו שום שימוש ועל כן, אינה חייבת בתשלום ארנונה ו/או חובות אחרים בגין הנכס.
בנוסף, כתב התביעה לא הועבר אליה כדין ועד היום המשיבה לא טרחה להמציא לה את כתב התביעה, על התנהלות ההליכים כנגדה שמעה מבני משפחתה האחרים ופנתה לבית המשפט על מנת לקבל את כתב התביעה. לכתב התביעה לא צורפו העתקים של מסמכים בניגוד לנדרש בתקנה 203 לתקנות, למעט תדפיס מצב חשבון אשר לטענתה לא ניתן ללמוד ממנו דבר, לא צורף נסח טאבו, לא צורף צו ירושה ולא צורך כל מסמך שמבסס זכות כלשהי של המשיבה כלפי המבקשת. בטענותיה הגנה ראויה וטובה בפני התביעה המצדיקה מתן רשות להתגונן.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות, כתב התביעה הוגש בהתאם לתקנות, רשות מקומית זכאית להגיש תביעה בסדר דין מקוצר. לטענתה, פנקסי המשיבה מהווים ראייה לכאורה לנכונות תוכנם, הכל כמפורט בסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש].
רשות מקומית, אינה צריכה לפרט בכתב התביעה כיצד חושב החוב הנתבע, ואינה צריכה לצרף דף חשבון המציג את אופן היווצרות החוב. די לה לציין את יתרת חובו של הנתבע, שהיא בבחינת "השורה התחתונה". כמו בכתב התביעה את יתרת החוב הנתבע מהחייב. עוד טוענת המשיבה, כי אין למבקש, הגנה בפני תביעת המשיבה ולכן יש לדחות גם את בקשתה למתן רשות להתגונן, הן מהטעם הפרוצדוראלי והן מהטעם המעשי.
דיון
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 [תיקון אחרון: 19/9/04] .
202. תביעות לפי סדר דין מקוצר [269]
ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות -
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;
(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 12, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.
