1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לתשלום סך של 334,880 ש"ח.
2. אין חולק כי התובעת הלוותה לנתבע ביום 4.8.2005 סך של 122,000 ש"ח, וביום 27.11.2005 סך נוסף של 200,000 ש"ח. הנתבע אישר בחתימתו את קבלת הסכומים הנ"ל בתור הלוואה, אך בכתבי האישור לא נקבע המועד להשבת סכומי ההלוואה. אישור בגין ההלוואה על סך 122,000 ש"ח נחתם ביום 4.8.2005. אישור בגין ההלוואה מיום 27.11.2005 נחתם ביום 6.3.2006. ביום 27.11.2006 נדרש הנתבע לפרוע את חוב ההלוואות, אך סירב לעשות כן. מכאן התביעה, שהוגשה ביום 19.4.2007.
3. הנתבע טוען בבקשת הרשות להגן כי הוא והתובעת ניהלו חיים משותפים כבני זוג במשך שנתיים וחצי. התובעת הושיטה לו עזרה בהקמת חברה בשם גלגלים בתנועה בע"מ (
להלן: "החברה"). ההלוואות ניתנו לו על מנת שייפרעו מתוך רווחיו שאמורים היו להתקבל מפעילותה של החברה. ההלוואות ניתנו בבחינת "קח והחזר מתי שיהיה לך", כאשר לתובעת היה ברור שאין ביכולתו של הנתבע לפרוע בזמן הקרוב את החוב, ולכן הוא ייפרע ברבות השנים, עם ייצוב מצבו הפיננסי של הנתבע. דא עקא, עקב אכזבה רומנטית שנגרמה לתובעת, היא פתחה במסע נקמה נגד הנתבע, במסגרתו השתלטה על החברה, הפסיקה את העסקתו של הנתבע בחברה, ומנעה ממנו את האפשרות לפרוע את ההלוואה. עקב כך נגרמו לנתבע נזקים אותם הוא מבקש לקזז מסכום התביעה.
4. טענתו של הנתבע כאילו לא מוטלת עליו כל חובה לפרוע את ההלוואה אלא במועדים שהפרעון יהיה נוח לו, גובלת בהגנת בדים. במסמכי ההלוואות, בהם מודה הנתבע באופן מפורש כי קיבל מהנתבעת הלוואות, אין למצוא זכר לטענה זו. נהפוך הוא: במסמך מיום 4.8.2005 רשם הנתבע כי הוא "
מתחייב להחזיר את הסכום במלואו". אכן, ברור שמדובר בהלוואות שניתנו על רקע קשרי הידידות בין הצדדים, שהרי בשונה מהלוואות רגילות, לא נקבע בהן מועד לפרעון וגם לא נקבע חיוב בריבית. יחד עם זאת, הכלל הוא שאם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר מקבלת ההלוואה, במועד שיודיע עליו הנושה. ראה ד"נ 32/84
עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (
BANK (LONDON
פ"ד מד(2), 265 ,עמ' 277-278:
"
מה הדין אם הנושה והחייב לא קבעו ביניהם כל מועד באשר לפרעון החוב? בהעדר הוראה חוזית, יש לפנות לעקרונות כלליים לפתרון השאלה. נראה לי כי בעניננו חלים שלשה עקרונות כלליים, אשר כל אחד בנפרד ושלשתם גם יחד, מובילים למסקנה אחת: מועד הפרעון הוא תוך זמן סביר לאחר יצירת החוב. העקרון הכללי הראשון הוא, שמטרתם של דיני החוזים היא להגשים את ציפיתם הסבירה של הצדדים. ההנחה הינה, כי אם נוצר חוב, הציפיה הסבירה אינה להשבתו המיידית, אלא להשבתו תוך זמן סביר. העקרון השני הוא, שאם נקבעה פעולה שיש לבצעה ולא נקבע זמן לביצועה - בין בתחום החוזה ובין מחוצה לו - יש לבצע הפעולה תוך זמן סביר (השווה סעיף 6 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש); סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981). משלא נקבע מועד לפרעון ההלוואה, על החייב לפרוע ההלוואה תוך זמן סביר. העקרון השלישי הוא עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1975. מעקרון זה מתבקשת המסקנה, כי משניתנה הלוואה, ולא נקבע זמן לפרעונה, יש ליתן לחייב זמן סביר כדי לפרעה. משלשת העקרונות הכללים מתבקשת גם המסקנה, כי מכיון שהחייב אינו יכול לדעת מתי, בגבולות הזמן הסביר, עליו לפרוע את החוב, על הנושה מוטל הנטל ליתן לו הודעה מתי עליו להכין עצמו לפרעון החוב. הודעה זו צריכה לאפשר לחייב זמן סביר לפרעון החוב. פתרון זה, המתבקש מעקרונות כללים, דומה הוא לפתרון הביניים, עליו עמדנו, מקום שהצדדים קבעו כי הפרעון יהיה "עם דרישה". ... הגעתי איפוא למסקנה, כי במקום שהצדדים קבעו כי משיכת יתר תוחזר "עם דרישה", חיובו של החייב (הלקוח) מתגבש עם הדרישה. אם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממשיכת היתר, במועד שיודיע עליו הנושה. זהו הדין המתבקש מעקרונות כלליים. זהו גם הדין הנוהג כיום, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז - 1973. סעיף 41 לחוק קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". "
במקרה דנן, כאשר לטענתו של הנתבע עצמו ההלוואה ניתנה על רקע מערכת יחסים רומנטית ששררה בינו לבין התובעת, פשיטא שציפייתו הסבירה של הנתבע צריכה היתה להיות כי עם קריסת מערכת היחסים הרומנטית בינו לבין התובעת, הוא יידרש לפרוע את חובו. ממילא המועד הסביר לפרעון החוב הוא תוך זמן קצר לאחר סיום מערכת היחסים הרומנטית. אין ספק כי לא היתה כל כוונה של התובעת ליתן לנתבע מתנה, והא ראיה, היא דאגה להחתימו על מסמכים בהם הוא מודה בקבלת ההלוואות. קבלת עמדתו של הנתבע, לפיה עליו לפרוע את חוב ההלוואה כשיוכל, עלולה להביא למצב שבו לעולם לא ייאלץ לפרוע את חובו, וברי כי לא ניתן לייחס כוונה כזו לתובעת. נזכיר כי הנתבע נדרש לפרוע את ההלוואות בחלוף שנה וחצי מאז ניתנה לו ההלוואה הראשונה, ובחלוף שנה מאז ניתנה לו ההלוואה השניה. זהו פרק זמן סביר בהחלט לדרוש פרעון של הלוואה שלא נקבע מועד לפרעונה, בשים לב לכך שהנושה אינו בנק אלא אדם פרטי.
התביעה, שהוגשה חמישה חודשים לאחר הדרישה לפרעון החוב, הוגשה איפוא בתוך פרק זמן סביר ולא הקדימה את זמנה.
5. הנתבע טוען כי הוא זכאי לקזז כנגד סכום ההלוואה את התשלומים המגיעים לו מן החברה, והם שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ופיצוי פיטורין. אין מקום ליתן רשות להגן בטענה זו, משום שככל שיש לנתבע טענה בענין כספים המגיעים לו בגין עבודתו בחברה, עליו להפנותם כנגד החברה, ולא כנגד התובעת. יחסי עובד- מעביד היו בין החברה לנתבע, ולא בין התובעת לנתבע, ולכן לא ניתן לקזז חוב נטען של החברה כלפי הנתבע, כנגד חוב של הנתבע המגיע לתובעת. נסיונו של הנתבע לייחס לתובעת את האחריות האישית לתשלום שכרו והתנאים הנלווים, הוא נסיון מלאכותי, שלא יצלח, לאפשר טענת קיזוז בניגוד לדין.
6. הנתבע טוען כי הוא זכאי ל- 50% מרווחי החברה, ועל כן מגיע לו סך של 300,000 ש"ח בגין הרווח שנמנע ממנו במשך שנתיים. אין מקום ליתן רשות להגן בטענה זו בהיותה סתמית ולקונית, ובהעדר אסמכתא כלשהי לביסוס התחשיב. כידוע, מי שמבקש להתגונן בטענת קיזוז חייב לפרט את הטענה כדרך שמנסחים כתב תביעה, דבר שלא נעשה כאן. ראה ע"א 579/85
משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768:
"
טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. כפי שנאמר בע"א 236/83 (לאור נ. בנק איגוד לישראל בע"מ - לא פורסם, בעקבות ע"א 544/81, מנחם קיהל בע"מ נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פד"י ל"ו (3) 518 , יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן."
וראה גם ע"א 16/89
"ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית
פ"ד מה(5), 729 ,עמ' 735-736:
"
אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת..."
לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר בסכומים המצריכים שומה והערכה, ולא בסכומים קצובים, ולכן לא ניתן לקזזם כנגד חוב ההלוואות, שמקורו בעסקאות נפרדות (ראה ס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973).
מאותו הטעם אין ליתן רשות להגן בטענת הקיזוז בה נטען שהתובעת פגעה במוניטין של הנתבע ומנעה ממנו שכר פוטנצייאלי של 15,000 לחודש. גם כאן, מדובר בטענה סתמית, לקונית וחסרת פירוט מינימלי.
7. לנוכח האמור לעיל ניתן היה לדחות את בקשתו של הנתבע, אך לפנים משורת הדין תינתן לו רשות להגן בטענה בענין מועד הפרעון של ההלוואות, בכפוף להפקדת סכום ההלוואות- סך של 322,000 ש"ח בקופת בית המשפט, עד ליום 31.10.2007. לא יופקד הסכום הנ"ל, תהא התובעת ליטול פסק דין נגד הנתבע לתשלום סכום ההלוואות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום דרישת הפרעון, הוא יום 27.11.2006. ככל שקיים הפרש בין סכום זה לבין סכום התביעה, תינתן ביחס להפרש רשות להגן, באשר לכאורה יש לשערך את החוב רק ממועד הדרישה לפרעונו.
8.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותביא את התיק בפניי לתז"פ ביום 1.11.2007.
ניתנה היום ד' בתשרי, תשס"ח (16 בספטמבר 2007) בהעדר
הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט
