החלטה בתיק א 28142/05

1.         התובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת 1 ( להלן: "לפידות"), שחתמה על הסכם להשתתפות בית עסק בתוכנית כרטיסי האשראי ויזה. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעים 2 ו-3, שערבו לחובותיה של לפידות. בכתב התביעה נטען כי לקוחות של לפידות, שהחזיקו בכרטיסי אשראי שהנפיקה חברת האשראי לאומי קארד, פנו לתובעת וטענו כי לפידות לא סיפקה את השירותים שהבטיחה להם ולכן ביטלו עימה עסקאות. בעקבות כך השיבה התובעת לאותם פונים את מה ששילמו, ובמקביל חייבה את חשבונה של לפידות בסכומי העסקאות שבוטלו.

2.         הנתבע 3 ( להלן: "הנתבע") ביקש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית. לחלופין ביקש הנתבע למחוק את כותרת התביעה ולחלופי חלופין רשות להתגונן.

3.         הנתבע טוען כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בחיפה, משום שמקום מגוריו בקרית אתא.

התובעת טוענת כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בתל אביב, לנוכח תניית שיפוט ייחודית בס' 19 להסכם בינה לבין לפידות, המקנה לבית המשפט בתל אביב את הסמכות המקומית לדון בכל תביעה. לטענת התובעת, תניית השיפוט הייחודית חלה על הנתבע מכח ערבותו לחיובי לפידות.

4.         ביום 5.5.2004 ניתן צו לפירוקה של לפידות, כעולה מהודעתו של כונס הנכסים הרשמי שהוגשה לבית המשפט ביום 24.8.2005. התביעה הוגשה ביום 11.5.2005, לאמור, כשנה לאחר שניתן צו הפירוק.

5.         ס' 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 קובע:

            " משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע."

            מכאן עולה כי התביעה נגד לפידות, שהוגשה כשנה לאחר שניתן נגדה צו פירוק, הוגשה שלא כדין. על כן, לצורך בחינת קיומה של סמכות מקומית, אין מקום להזקק במקרה דנן להוראת תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המאפשרת במקרה של מספר נתבעים, לתבוע את כולם באותו בית משפט שיש לו סמכות מקומית לגבי אחד מהם. תוצאה זו מתחייבת משיקולי מדיניות משפטית ראוייה: אין לאפשר הגשת תביעות נגד נתבעי דמה, רק כדי לרכוש בדרך זו סמכות מקומית לגבי הנתבעים האמיתיים.

6.         האם עצם ערבותו של הנתבע להסכם בין לפידות לתובעת, אשר בו קיימת תניית שיפוט מקומית, מכפיפה גם את הנתבע לתניית השיפוט המקומית? התשובה לכך היא שלילית. במקרה דנן כתב הערבות נערך במסמך נפרד מן ההסכם בין התובעת ללפידות אשר בו לבדו מצוייה תניית השיפוט. בכתב הערבות שעל יסודו הוגשה התביעה גם נגד הנתבע, אין כל התייחסות לשאלת הסמכות המקומית. הערב מתחייב לפרוע את חובותיו של החייב העיקרי, וחבותו היא ביחד ולחוד עם החייב העיקרי, אך אין פירושו של דבר שהסכמתו של החייב העיקרי להתדיין עם הנושה בבית משפט מסויים, חלה גם על הערב. בדרך כלל השאלה לא תתעורר, לנוכח הוראת תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי במקרה של מספר נתבעים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים. על כן, כאשר ניתן לתבוע את החייב העיקרי בבית משפט מסויים, מכוחה של תניית שיפוט, ממילא ניתן לתבוע גם את הערב באותו בית משפט, גם אם הערב לא קיבל על עצמו בכתב הערבות את תניית השיפוט שהחייב העיקרי קיבל על עצמו. אולם כאשר לא ניתן לתבוע את החייב העיקרי, כמו במקרה דנן- שאני. במקרה כזה צריך הנושה להצביע על זיקה כלשהי המקנה לבית המשפט המסויים את הסמכות המקומית לדון בתביעה נגד הערב לבדו, בהתאם לאחת מהחלופות המנויות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התובעת לא עשתה כן. היא ביססה את סמכות השיפוט של בית המשפט בתל אביב אך ורק על תניית השיפוט בהסכם שבינה לבין לפידות, ולא בכדי: הנתבעים כולם מתגוררים בתחום סמכותו של בית משפט השלום בחיפה, וככל הנראה לא קיימות זיקות כלשהן לעיר תל אביב, למעט אותה תניית שיפוט החלה ביחסים שבין התובעת לבין לפידות.

7.         סיכומו של דבר, לבית משפט השלום בתל אביב אין סמכות מקומית לדון בתביעה. אשר על כן, ובהתאם להוראת ס' 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, אני מורה על העברת התביעה לבית משפט השלום בחיפה.

            התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

8.         המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום ט"ו בטבת, תשס"ו (15 בינואר 2006) בהעדר הצדדים הנ"ל.

                                                                                                __________________

                                                                                                        חגי ברנר, שופט